אז הנה, אני עוברת דרכי ברשימת 1,200 עומק של משחקים שכיסינו בטור הזה, מתחילה להרגיש שזהורִיאָלזחילת צינוק, כשאני מוצא את האוצר בתחתית הקריפטה: אף אחד לא נכתב על דיאבלו. אָרוּרדיאבלו. כשאני מבין שזה פנוי עבורי לכתוב עליו, הזיכרונות קופצים בחזרה כמו קבוצה של סמרטוטים מכושפים, משמיעים ומתנופפים בדרכו מתוך ארון סגור.

קיץ 96', ואוהל כתום לוהט לאפייה שבו, בדפי איזה קומיקס של אקס-מן עם חול שנלכד בסיכות, אני נתקל במודעה של עמוד שלם המציגה איש שטן לוהט, וזה הו-גופן כל כך שנות התשעיםעם הצלבים בתוך ה-o. לא היה לי מושג מי זה ה"דיאבלו" הזה, אבל הוא נראה די לקוח רום.

הבית של חברי לוק, רק שמונה דקות מבית הספר (אם רצתם), שם חבורה מאיתנו הייתה נמלטת בכל ארוחת צהריים למשך כארבעה חודשים כדי לרצוח מתחתטריסטרם. כי להורים של לוק היה מחשב, והוא הצליחלבנות עוד שניים(אני עדיין זוכר את זה בתור כישוף מגעיל), זו הייתה הפעם הראשונה שאי פעם עשיתי מרובה משתתפים שבו השחקנים האחרים היו בחדרים שונים. היינו יכולים לשחק רק 44 דקות בכל פעם, אבל זה היה שווה שש עשרה דקות של ספרינט, כל פעם.

מחוררים את הריאות של חברי כשהם עברו בטיפשות את הפתחים ביני לבין השלדים ששלחתי חץ. תוהה מה לעזאזל (חחח) כמה מהנהמות והיללות המסונתזות במבוכים העמוקים יותר נועדו להיות. השוואת נתונים סטטיסטיים של פריטים, נרגשת עד כמה טרי וחדש הרגיש תגמול הדופמין שהגיע עם ערכה טובה יותר. הפאניקה הצרופה שעורר הקצב. עושה רשמים של הבחור "תישאר קצת ותקשיב". מאזין למוסיקת הגיטרה האקוסטית הסביבתית בעיר, חושב שזו הייתה חלק מהמוזיקה הטובה ביותר שהופיעה אי פעם במשחק.

בכנות, אין לי חשק לחזור ולראות אם המשחק עומד במשהו מזה עכשיו. זה היה משהו שגרסה קודמת שלי אהבה - אבל הוא איננו עכשיו. הוא רק זיכרון של איך זה היה להיות מישהו, והמשחק צריך להישאר כזיכרון של איך זה היה לשחק דיאבלו. אבל אם אני רוצה שאחד מהזיכרונות האלה ירגיש כל כך קרוב להיות אמיתי, רק לרגע, כל שעלי לעשות הואלשים את המוזיקה הזו.