ובכן, זה מביך. באותו יום שגיליתי שאף אחד לא כתב את ״האם שיחקת לדיאבלו״, גיליתי עוד באנגר מסוף שנות ה-90, שאיכשהו לא העלו זכרונות עליו. המשחק הזה היהעידן האימפריות 2(עידן... המלכים!), והרגשתי כמו נשר שזה עתה מצא מריצה מלאה בהמבורגרים בלב מדבר חסר חיים. כל כך הרבה קלאסיקות לחגוג עליהן, והכל לעצמי!

ו-AoE2 היה אתָקִיןמריצה מלאה בהמבורגרים, אז זה היה. לרוע המזל, מיקרוסופט, המודעת היטב לעובדה זו, הצליחה לא רק לעשות זאתלְהַכרִיזמחודש מובהק של המשחק ואוקיינוס ​​ההרחבות שלו בזמן שדחיתי לכתוב את זה, אבל שחררתי גם את הדבר הארור. לְמַעֲשֶׂה,סקרתי את זה. אז, תסלחו לי אם לא אחזור על כל הנוסטלגיה שהצפתי את המערכת שלי בה למאמר הזה, ובמקום זאת אספר לכם סיפור מהיר ומטופש על משחק AoE2 ששיחקתי בו פעם.

זה היה בסביבות השנה החדשה, ואני הייתי באדינבורו, התארחתי עם כמה חברים בבית הסטודנטים שלהם. שיחקנו במשחק LAN גדול של AoE2, ולמרות שהצטברתי ואגרתי המון משאבים, בערך... שכחתי לבנות צבא, ונפגעתי לגמרי לפני שהצלחתי באמת להפעיל את מכונת המלחמה שלי. למרות זאת, שרדתי עם כפרי אחד וטונה של זהב, והלכתי להתחבא ממש בפינת המפה, מוקף בג'ונגל.

השתתקתי בצ'אט, בתקווה שכולם ישכחו ממני. ואיכשהו, כשבניתי חוות וחוות וחוות וחוות, הם עשו זאת. אלוהים יודע איך הם לא הבחינו בי, אבל כשהם התהפכו זה בזה במלחמות התשה אינסופיות, מפלצתיות בזבזניות, נדחפתי בפינה, עם תחנת הכוח הקטנטנה והקומפקטית שלי של עיר שמוקדשת לדבר אחד בלבד: ההפקה. של פילים.

כששלושת השחקנים האחרונים נקלעו למעין קיפאון מותש, סוף סוף הופעתי שוב בצ'אט עם שלוש מילים: "את הכל... פילס". וכך הם היו. מאתיים הפילים שלי, כל כפרי שהקריב כדי לתת לי את השטח לאוכלוסיה לבנות אותם (אני אוהב לחשוב שהם צרכו את הבשר של בני האדם האחרונים), נסחפו החוצה מהמחבוא, וחבטו כל בניין על המפה לאטומים. כולם היו כל כך עייפים עד אז, והכלכלות שלהם כל כך ניצלו משעות של מלחמה, שהם בקושי העמידו התנגדות. זו הייתה אחת הפעמים הבודדות שאי פעם ניצחתי במשחק מרובה משתתפים, ואני מעריך את זה עד היום.