אז שמתי את ידיי עלחסר כבוד- המשחק בגוף ראשון של Arkane של התגנבות קסומה והתנקשות על טבעית - והיה לו קצת זמן לשחק דרך הרמה המוצגת ב-E3, גשר Kaldwin.

זה די טוב.

למעשה, זה לא הוגן. זה יותר טוב מאשר די טוב. וזה גורם לי להשתוקק.

אירועי תצוגה מקדימה נראים פשוטים מספיק. העיתונאי - זה אני - מצטרף, מנגן קטע מהכותרת שלא פורסמה וכותב כמה רשמים. אבל לפעמים הקטע של המשחק שהוא ראה לא היה ממש מייצג של משחק הגמר, ופעמים אחרות הוא לא מוצג בצורה הנכונה. זה אומר שהתצוגה המקדימה יכולה לצאת מטורפת. מילים במקום הלא נכון, משפטים מקדימה, דברים כאלה.

גרוע מזה, אם בעצם הנדסת את כל חייך כדי לבזבז כמה שיותר זמן להתחמם לאור משחקי הווידאו ככל האפשר כמוני, אז יש סיכוי שלראות חלק מהמשחק מחוץ להקשר יקלקל את החוויה שלך עם הדבר המלא בהמשך. זה קורה לא מעט.

אבל אז יש לזה היבט נוסף, שהוא הזמן המושקע עם משחק שמפתה ומתסכליוֹתֵרממה שהוא מודיע. הזמן שלי עםחסר כבודהיה קצר, ויש סיכוי שלא הספקתי לזה כדי באמת לשקול את זה כמו שצריך. יש גם סיכוי שמשהו במה ששיחקתי עלול לגרוע מהמשחק האחרון שלי (אם כי אני מרגיש שלא), אבל הבעיה האמיתית היא שאני צריך יותר.

אני צריך לדעת.

עכשיו אני לא רוצה פשוט לפתוח את הבטן של חיית ההייפ ולאפשר לקרביים הזהובים שלה לזרום לאינטרנט, אז בואו נדמם את ההתרגשות הזו לאט יותר. אני רוצה עוד, כי אני פשוט לא יודע אם מה שראיתי היה באמת מה שזה יכול להיות. ויכול להיות ש-Dishonored הולך להיות נהדר באמת. מה שראיתי בגשר קאלדווין היה מרתק. אבל זה עורר שאלות רבות. ואני צריך שיענו להם. אני משתוקק שייענו להם.

Dishonored הוא משחק של הסתננות והסתננות. משחק פעולה. נראה שחלק מהאנשים בלבלו את זה עם RPG. יש שם אפשרויות בחירה והחלטות דיאלוגיות, כן, אבל זה משחק פעולה.

הרמה ששיחקתי ראתה אותי משתלט על פקיד ממשל מהמעבדה שלו גבוה בבניין מעל הנוף העירוני המפואר של הפסאודו-לונדון, וגורר אותו החוצה למפגש על שפת הנהר. בתחילה נכנסתי דרך דלת הכניסה, הרגתי את השומרים בבוטות בסכין והתגנבתי פנימה. אבל יכולתי להשתמש בכל מיני כניסות אחרות, וכוחות אחרים. יכולתי להחליק פנימה מבלי שהבחנתי בכך שהסיחתי את דעתם של השומרים. יכולתי להחזיק עכברוש - להתקרב לדבר האומלל בצורה של החזקה/טרנספורמציה גופנית שמזכירה רקוויאם FPS נשכח: מלאך נוקם - ואז להתחדש ברגע שרצתי פנימה דרך רשתות וחורים של חולדה. יכולתי להחזיק ב-NPC ולהשתמש בחליפת הבשר כדי לעבור דרך מחסומי שדה האנרגיה. או שאפילו יכולתי להשתמש בכוח טלפורטציה לטווח קצר, למצמץ ולקפוץ ולהטות את דרכי על פני הגגות.

כן, Dishonored מציב כל מיני שאלות, כגון: מה אם רצים חופשיים יכולים גם בטלפורטציה למרחקים קצרים, ורצו להרוג אותך עם חולדות?אז מה?

מלבד מחשבות כאלה, מגוון הכוחות מעניין, ואפילו מטריד. הסיבה לכך היא שהם לא נמשכים מהספקטרום הצפוי של דברים שניתן לצפות לנו ממשחקים - אי-נראות או טלקינזיס, למשל - אלא יש כמה מאותם כוחות FPS מוכרים עם מוזרויות. אתה יכול להאט את הזמן, שהוא חזק במיוחד עבור התגנבות והן לחימה, אבל אתה יכול גם לזמן חולדות לטרוף אנשים (עד לעצמותיהם המתעוותות, וזה נורא.) אתה יכול להשתמש בחץ שינה רגיל (למשחקי וידאו), אבל יכול גם לגשת לכוח פיצוץ רוח בלתי סביר כדי להפיל קליעים בחזרה לעבר האויבים שלך. יש החזקה, וקרב יד ביד מפתיע לטובה (אם פשוט לתקוף/פריז). זו פלטה מוזרה ומעורבת של מכשירים, שאני מתאר לעצמי שיוסברו בסיפור הרקע הבארוקי משהו שממסגר את העולם של Dishonored. אבל איך, בדיוק? אני רוצה לדעת.

בכל מקרה, מה שהתברר די מהר הוא שלמרות שאלימות בהחלט לא תהיה אתגר גדול מדי בהגדרות הקושי הקלות יותר, המשחק משוקלל חזק כלפי השחקן שמתגנב. השאלה שהעלה, אם כן, הייתה אילו אתגרים המשחק יציב בפני השחקן החמקן? אם תמיד יש מספיק מסלולים למפלס, אם תמיד אצמד לפינה חשוכה - האם יהיה שם לפיד זורח? והאם המשחק יצליח לשמור על דבקותו בבשורת ההסתרה השפופה, או האם אני הולך להיגרר מהצללים כדי להילחם בו על אותם רגעי השיא שבהם הבסיס של נבל-העל מתפוצץ? איך זה יטופל יהיה חומר קריטי.

ואז ישנה השאלה כמה טוב זה נראה. העיצוב הוויזואלי הוא ללא דופי, עם חוש סגנון מובהק, כמו גם כמה אווירה יוצאת דופן. אין לטעות בהשפעות, אבל מכיוון שמה שראינו עד כה הוא החומר המכוון ל-Xbox, האם זה הולך להיראות טוב יותר במחשב? והאם הרמות הללו יצליחו להתרחב הרבה מעבר למה שראינו על גשר קאלדווין? חוויה מהודקת ככל שתהיה, ויפה כמו שקטע העיר הזה היה להתגנב דרכה, האם זה גדול כמו רמה שתהיה? הם ישתנו בגודלם, בטח, אבל האם משהו באמת עוצר נשימה עם קנה המידה שלו, או שאנחנו שוב קשורים לזיכרון המחורבן של ה-Xbox של 512MB?

ומה ממה שמסתתר בין הרמות? אני מבין שיש פאב ומרכז חנויות, שהשחקן חוזר אליו בין משימות כדי להוציא את הזהב שאסף, וכדי להשיג את המשימה הבאה שלו. אבל איך זה יעבוד בדיוק? ואיזו בוגדנות בלתי נמנעת מסתתרת בדרכי? בסך הכל בת'סדה טוענים שהמשחק ייקח בערך 12 שעות להשלמתו ו-28 שעות "לחקור במלואו". אני לגמרי יכול להאמין בזה, כי הרמה שראיתי הייתה עמוסה בסודות ובשבילים נסתרים. היה אפילו חדר סודי אחד מיושן לחלוטין, שדרש מציאת רמז אחר לגישה. דברים מרגשים.

אז הזמן שלי עם המשחק אכן ענה על כמה שאלות, כמו אילו משחקים הקבוצה שיחקה (ואפילו עבדה עליהם) במהלך השנים האחרונות. מבחינה ויזואלית מדובר במפגש של Rapture ו-City 17 (לא מעט הודות למעורבותו של מאסטרו הפנטזיה-קו הרקיע ויקטור אנטונוב), אבל עם נטייה מובהקת של ריג'נסי-פאנק משלו. זה סגנון כל כך חזק שהוא בולט מצילומי מסך, אבל זה באמת בתנועה שהרגעים הכי ברורים של המשחק מייחדים אותו. שטף האפר של שומר שמתפרק בשדה כוח, אפקט קפיץ-תער שמוריד לאדם את הראש. מחריד, ויפה להחריד. Dishonored הולך להיות אחד המשחקים היפים של 2012, ללא ספק.

כן, אתה יכול לטעום את כל ההשפעות האמנותיות כמו אותם אלמנטים שאניני יין טוענים שהם מסוגלים לזהות ביין. שם הניחוח המעושן של התגרה הקינטית של משיח האפל. יש את הרמז הארצי הזה לגנב בפעולת התנועה וההתגנבות (זריקת חפצים כדי להסיח את דעתם של השומרים). אולי יותר מרמז, בעצם. זה מרגיש הרבה כמו גנב עם סכין. זה כמו סוג של סיומת נינג'ה קסומה למשחקי Thief. זה כמעט כאילו הרעיון הזה - משחק התגנבות בגוף ראשון - בעצם לא נעצר אחרי Deadly Shadows. ואז יש רמז ל-Bioshock (במיוחד 2) עם הפעלה כפולה של כלי נשק מוזרים וכוחות קסומים בקרבות תקריב. לבסוף אנחנו מקבלים טעם לוואי של התחושה המעיקה של איום מכריע בעיר הנצורת והחולה מבאר, שלל משחקים, אבלדאוס אקסוHalf-Life 2נפגשו כדי לקשור קשר בסמטה כאן, והריח שלהם מסביב. היא לובשת את השפעותיה על השרוול שלה, ועושה זאת בצורה אמיצה ומשכילה.

אולם בשל קרבתו בזמן,Deus Ex: Human Revolutionהולכת להיות ההשוואה הברורה ביותר למשחק הזה. הם חולקים הרבה: המסלולים האלטרנטיביים דרך הרמות, האפשרות ל-overkill גרוטסקי או אי-קטלנות מושתק, ההתמקדות בהתגנבות ובטכנולוגיה קסומה (באופן מילולי, במקרה של Dishonored.) יש גם הבדלים מכריעים, כמובן: זה מרגיש הרבה יותר צבעוני, דמיוני וחיים בהשוואה לסייבר-פאנק האדום של DXHR. אבל הקשר החשוב ביותר בין המשחקים הללו הוא שהם חולקים גם אילוץ מכריע: מגבלת הזיכרון הנזכרת לעיל של מכונת אלפא בתעשייה, ה-Xbox 360 המזדקנת. שני המשחקים מציגים סימנים למגבלות שמטילה אותם, למרות ששניהם פועלים בקצה של מה אפשרי ממשחקים כרגע. זה לא ימנע ממנו להיות משחק נהדר, כמובן - מגבלות טכניות עושות זאת לעתים רחוקות - אבל זה כן מצייר קו שמעבר לו המשחק לא יכול לחצות. קו שמחשב הגיימינג החזק שלנו מחכה בסבלנות בצד השני שלו.

בעולם הצר של משחקי התגנבות, ל-Dishonored וגם ל-DXHR יש - או היה - פוטנציאל לפרוץ את הכספת המאובקת של גדולת כל הזמנים, ולהישאר שם לעתיד הנראה לעין. אבל אני מאמין שזה Dishonored, ולא DXHR, שיגיע הכי קרוב להיות אחד מאותם משחקים שהעבר העמוק יותר של המשחקים הבטיח לנו: העתיד שעליו הצביעו Thief ו-Deus Ex. זה יכול להיות מסוג המשחקים שכל כך הרבה דברים אחרים שהלכו לפני כן הצביעו על כך שהוא בלתי נמנע, ובכל זאת לא קרה מעולם. אבל לא שיחקתי מספיק.

אני פשוט לא יודע אם זה עדיין שם.

אולי זה יחמיץ את המטרה.

אני מקווה שלא.

נגלה באוקטובר.