בחצר למטה תלויה גופה על עץ אורן.

זה הכישלון שלי והבושה שלי שכולם יראו, נרקב לעין.

מרטינז, הבית המקולקל שלדיסקו אליסיוםהסיפור של המשטרה המקולקלת, הוא אור מלהיב שזרח לא רק על השוטר המקולקל שלו, אלא גם עליי, ועל הכישלון שלי להיות האדם שחשבתי שאני. זה הכתבה שלי במשבר אמצע החיים בגשם אפור, ההבנה המפחידה שלי שהמוות מגיע ואני לא מי שאי פעם התכוונתי להיות.

בחצר למטה תלויה גופה על עץ אורן. מתכלה בגשם. זה קיים כבר ימים. כולם רואים את זה, אף אחד לא מזכיר את זה.

זה התפקיד שלי להוריד את המת מהעץ, לחתוך את החבל מצווארו, להעניק לו קצת כבוד ולהחזיר לשכונה הזו תחושת תקווה שהיא בלתי אפשרית לחלוטין כשכל יום מתחיל במראה של גופה.

אני לא יכול להוריד את המת. חסר לי כוח, וחסר לי שנינות. אז הוא עדיין נרקב, שם מול כולם.

אני מסתכל במראה ואני רואה את ההריסות של אדם שבוהה בי בחזרה. איש זקן שפעם חשב שהוא הכל, אבל עכשיו כולו שיער וגיל וזוהמה והאלכוהול של אתמול.

אני לא הוא, אבל אני הוא. אין לי בעיית אלכוהול, אבל אני יכול להרגיש, עמוק בבטן, את הקשר של חרטות ודאגות ואכזבות שאצל חלק מהאנשים עלולים להוביל לבעיית אלכוהול. עלול לגרום להם לרצות לברוח מהרכבת המתקרבת, בכל דרך שהם יכולים.

הייתי אמור להיות יותר מזה. האם זה מאוחר מדי?

אז אני מדשדש סביב מרטינז, מחבר את החלקים של מי שחשבתי שחזרתי יחד, ויותר חשוב מחבר את החלקים של מי שאני הולך להיות במקום – ואולי לשאר ימי – עכשיו כשאני יודע שאני לא אותו אדם.

פעם חיפשתי דרמה וקונפליקט, עכשיו אני משתוקק לשלווה ולנינוחות. כמעט בכל שיחה עם תושבי מרטינה החוזרים בתשובה, ניתנת לי הזדמנות לעמוד על משהו. לרסק את המדינה! למען העובדים!

הם מרגישים חזקים מדי. כמו עם כל כך הרבה בני גילי - אבא מרכז, אבא מרכז, אבא מרכז - אני נסחף לכיוון הנטוליזם האפור באופן אינסטינקטיבי, מבקש להרגיע את כולם, דברי הם שטיפה של התנצלויות ואהדה או מכשכש אצבע לעבר עריצים רחוקים. אני מצטער, אני מצטער, אני מצטער.

זה מרגיש כמו לעשות משהו. זה לא.

בחצר למטה תלויה גופה על עץ אורן. אני לא יכול לסבול את הסירחון. אז אני מעז בכמה דברים נועזים יותר. על מחאה אלימה. על קומוניזם. לגבי עובדים. זה מפחיד אותי. אני לא יודע לאן זה מוביל. אני לא יודע במה אני באמת מאמין, אבל אני רוצה להאמין במשהו. אולי זה יגרום לענף להתכופף מעט.

בקרבת מקום, ילד עם שיער אדום בצורה דמונית וקול כמו רובי ציפורניים שנורה לתוך עמוד שדרה אנושי מטיל את הגופה באבנים. קונו. מה הוא, 10, 12? 8?

אף אחד בשום עולם דמיוני שביקרתי בו בשנים האחרונות לא הפחיד אותי, גבר בן 40, יותר מקונו.

הוא רק ילד, אבל זה נותן לו היעדר מוחלט של בושה, או פחד, או חרטה. קונו עדיין מאמין שהוא יכול להיות הכל. זה מתורגם למישהו בוודאי, בוודאי פחות אינטליגנטי ממני, שתמיד יש לו קאמבק שלא יאומן גם במיידיות שלו וגם בהרס שלו. קונו אינה מכילה אף אחת מהחרדות השזורות בתקשורת חברתית שקוטעות את ההערות האינסטינקטיביות שלנו, רק שנינות טהורה ומיידית וחסרת גוונים.

"לעזאזל אכפת לקונו?" הוא הימור הפתיחה הנבח והצווח שלו בכל ניסיון שיחה, כיתת אמן בניהיליזם אלים. פרט לסיפור הרקע המתפרק והאפל שאוכל לחשוף אם אתמיד בשיחה מחרידה איתו, לקונו באמת לא אכפת.

לכן קונו כל כך מפחיד. קונו יכול להגיד בדיוק מה הוא חושב, שזה בוז טהור וחסר רסן כלפי כל מי שלא מצונזר בצורה דומה. אף אחד לא איתו, כולם נגדו, אין השלכות, ולקונו לא אכפת.

פגשתי הרבה קונוסים בזמני, אם כי קצת יותר מבוגרים. אני מזהה אותם במבט. זה בעיניים.

צפרתי לצופרות של מכונית כשאני על האופניים שלי, אך ורק כדי להבהיל אותי, אך ורק כדי לראות אותי מתנודדת וצוחקת מהרעיון שעלול למות. עברתי בערך ברחוב בזמן שנשאתי את התינוק שלי. פשוט בלתי נראה כשהלכתי ליד, מזוקן ומרושל במעיל ללא תיאור. "לעזאזל אתה מסתכל?" כשאני הולך ברחוב הלא נכון, לא מסתכל על כלום.

קונוסים, ילדים, או לפחות עדיין לא מבוגרים, עם עיניים קרות וחסרות רחמים, בוהות בלי בושה או עניין, בלי דאגה לתוצאות. אני זקן וחלש, לא מספיק כטרף אבל אולי משהו שישתעשע בו בקצרה. לקונו לא אכפת לעזאזל.

גם לי לא צריך להיות אכפת, אבל אני נואשת להיראות איכשהו מפואר בעיניו השונאות של קונו. על כל תובנה, כל פריצת דרך בתיק, אני חוזר אליו, בתקווה לזכות בכבוד חסר הפשר שלו, בתקווה למשהו אחר מלבד בוז בלתי מבוקרת. בתקווה לא להיראות כמו זקן פתטי שלא הצליח להיות האדם שחשב שיהיה. לקונו לא אכפת לעזאזל.

למה זה? מדוע לא יכולתי במקום זאת לקנות מכונית מהירה שאינני יכול להרשות לעצמי, שבה אשתמש אך ורק כדי לנסוע לטסקו במהירות של 20 מייל לשעה? למה אני צריך לטשטש את נשמתי על ידי התבוננות באימה בהשתקפותי במשחק וידאו על שוטר אלכוהוליסט, במקום פשוט להחליט לחיות עוד קצת?

הזמן צועד הלאה. עדיין לא הסרתי את הגופה. הימים חולפים. אף פעם אין מספיק זמן, כי אני מנצל את כולו לעשות את אותם הדברים באותם מקומות. דבר עם קונו, שלא אכפת לו. תראה את ההשתקפות שלי, שגוסס. פלט כמה דברים על איגודי עובדים ועל סוציאליזם, כאילו זה אותו דבר כמו לעשות כל דבר.

הכי הרבה שדחפתי את עצמי עד עכשיו זה להוריד את המעיל שלי. יש ימים, ללבוש את המעיל שלי זה הדבר הכי קשה בעולם. אלוהים, זה באמת כך.

האם אני מתמוטט לתוך שכחה מושכת בכתפיים, או שאני נלחם בזה?

ב-1999, רק כמה שבועות קצרים מ-20 שנה לפני שאשחקדיסקו אליסיום, שיחקתי במשחק וידאו בשםPlanescape: ייסורים. זה היה סיפור קרוא וכתוב של גבר חולה אמנזיה שפותר תעלומה בעולם שבור, מחבר את עברו זרוע החרטה, מתעמת עם ההריסות שהשאיר בעקבותיו, ומחליט מי הוא יהיה מעתה ואילך. בגיל 20, משוחרר טרי מסופת הגיהנום ההורמונלית של גיל העשרה, זה היה שיר של תקווה. הייתי צריך להחליט מי אני הולך להיות: חסר השם הוכיח שגאולה, וחיבור, ויופי ואצילות היו כולם בהישג ידי. יכולתי להיות כל מי שרציתי להיות.

הייתי. בניתי את עצמי בשנים שלאחר מכן. האמנתי בדברים. היה לי אכפת מדברים. נלחמתי על דברים. עמדתי להיות מעולה.

עכשיו אני יושב ליד המקלדת שלי, משותק למחצה מעייפות, מדאגה, מאלף משאות קטנטנים, מצייץ דברים על פוליטיקה, לא עושה כלום בעניין פוליטיקה, חי חיים של ריצות בית ספר וניקיון בלולאה, רודף אחרי צ'קים בשכר, יושב מול של הטלוויזיה, מדבר על כמה אני עייף. משקה או שניים בסוף היום. הרווחתי את זה, נכון?

אני תמיד מתנצל.

בחצר למטה תלויה גופה על עץ אורן, ושוטר לא זוכר איך להיות שוטר. יש לו מזל אם אחרים מגיבים לו ברחמים.

לא יכול להיות שסוף ספר מתאים יותרPlanescape: ייסוריםמאשר Disco Elysium, סיפור קרוא וכתוב על אדם חולה אמנזיה הפותר תעלומה בעולם שבור, מחבר את עברו רצוף החרטה, מתעמת עם ההריסות שהשאיר בעקבותיו, ומחליט מי הוא יהיה מעתה ואילך. זה לא היה שיר של תקווה עבורי, אבל אני חושב שהוא עדיין עשוי להפוך לאחד. זה מכריח אותי להתעמת עם ההריסות שהשארתי בעקבותי, לא של אחרים אלא של עצמי.

מה יכול לשנות את אופיו של גבר בגיל 40? האם אני מקבל את הגורל הזה, של הכלום הפוליטי רך הפה, של השגרה האפורה, של המוות שמעיף בי עכשיו את מבטיו הצדה הראשונים? או האם אני מוצא דרך להוריד את הגופה המעצבנת מהעץ ההוא עם אצבעות עצם לפני שהריקבון יסתיים?

הרבה זמן לא שיחקתי במשחק וידאו חשוב יותר מ-Disco Elysium. אולי לא מאז 1999.

זה לא משחק על נעורים וגבורה, כיבוש ונקמה, ניצחון או כוח. זה משחק על התמודדות עם ההריסות של האדם עצמו. זה משחק לא על חרטות, אלא על כמה שהחרטות האלה מבישות, כמה הן הרסניות. זהו משחק על חרטות מאתגרות, ובניית משהו חדש מההריסות. זו מראה שאני לא יכול להתרחק ממנה.

בחצר למטה תלויה גופה על עץ אורן.

בשנת 1999, ילד מוצא את עצמו בקריאה על צלקות של גבר מעמיד פנים.

בשנת 2019, גבר בגיל העמידה דואג שהוא יטבע בצלקות שלו.

ב-Martainaise, כלב חרס זקן שהשאיר אחריו שברים שאי אפשר לתאר בעקבותיו, מרכיב את עצמו מחדש בכאב לאדם בעל יכולת, של אמפתיה, של כוונה ושל מטרה. מילותיו המוקדמות, הלועגות העצמיות, המפארות את ההרס העצמי ומבטלות את ההישג מפנים את מקומן לבהירות חדשה, רצינות חדשה, יכולת חדשה. יותר מדי התנצלויות, כן, אבל מתוך כוונה להשתפר עכשיו.

בחצר שלמטה מוציאים לבסוף גופה מעץ אורן. סוף סוף כבוד. בן זוגו של הזקן פונה אליו כ"בלש".

זה לא מאוחר מדי. זה לא מאוחר מדי.

Disco Elysium הוא משבר אמצע החיים שלי. Disco Elysium הוא משחק השנה שלי.