כמה שעות לתוךארקהם מקלט[אתר רשמי], חשבתי שהגלימה של באטמן תקועה. זֶהעושהמדי פעם תופסים מעקות אם אתה מתכרבל בזווית מוזרה, אבל זה היה שונה; הבזק מדי פעם של צבע באפלולית הבגד* משך את עיני וחשבתי שחגורת השירות הישנה והגדולה של עטלפים מתקלקלת מבעד לשכמייה. אבל, לא, השכמייה נקרעה וככל שהלילה הארוך בארקהם נמשך, המכות של באטמן היו מטביעות סימנים על כל החליפה שלו.

יותר חשוב, הוא מקבל צל של חמש.

אחד הנושאים של משחקי Arkham הוא שבאטמן אף פעם לא מפסיק לעבוד. אנחנו רואים אותו רק לזמן קצר בתור ברוס וויין, בפתיחת ארקהאם סיטי, וגם אז הוא עושה עבודת באטמן במקום לחיות את סגנון החיים של הפלייבוי. הוא מנהל קמפיין לסגירת הכלא החדש של ארקהאם, מתוך מחשבה שזה בלתי אפשרי להכפיף עיר אמיתית בתור באטמן, אז משתמש במיליארדים ובמיקומו בקרב העשירים והמשפיעים כדי לפגוע מזווית פוליטית.

הכל משתבש, כמובן, והוא בסופו של דבר נכלא. עוד לפני שהוא מתאפק, והופך להיות העטלף, ויין מדמם את פרקי האצבעות שלו תוך שהוא נלחם בכמה אסירים זועמים וכמה מהגיוסים החדשים של פינגווין. ניתן לראות את הנזק כשהוא מכניס את אגרופיו לכפפות החליפה, העור מתפצל ומגולח כמעט עד העצם.

ארקהם אסיילום מעביר אותו דרך הסחיטה. הגלימה נקרעת במהלך קרב עם ביין, כאשר עטלפים המסכנים מושלכים דרך קיר, והוא מקבל חתך על פניו, כמו גם חתך על החזה שעובר ישר דרך השריון שלו. יש אגרוף קודר בסוף המשחק כשהנציב גורדון אומר לבאטמן מוכה ומדמם לנוח קצת, ממש לפני שמגיעה קריאה להתריע בפני השוטרים על פשיטה בבנק. האשם? הארווי דנט, הלא הוא שני פנים. עוד לפני שגורדון הספיק להגיב לשיחה, באטמן קפץ למטוס הבאט שלו ויצא לדרך כדי להתמודד עם האיום החדש.

הכל בעבודה של (ק) לילה.

הנזק המוצג על פני שלושת המשחקים, שכולם מתחילים בבאטמן בתולי בחליפה טרייה, הוא קוסמטי. זה תסריט גם כן, החתכים, החריכות וחורי הקליעים מתרחשים כולם בקטעים במקום בזמן שאתה בעצם בפקדים. אמנם זה יהיה מעניין לראות נזק מתרחש בזמן אמת, אבל זה יכול גם להוביל לגיבור חרוך ושבור עד כדי מגוחך - בקושי חמש דקות חולפות בלי מחבט בייסבול לבאטבונס, וכל מפגש עם נבל-על ישאיר עוד צלקות מאשר קוספליי של ויקטור זסש.

נזק דינמי אינו העיקר במודל הנזק של Arkham; זה מכשיר למספר סיפורים, וזה מכשיר טוב לעזאזל.

זה הוגן לבקר או לפחות להטיל ספק בשינוי הנרטיבי לעבר באטמן צבאי בסדרת Arkham, האפיון בפועל של וויין, האיש מתחת למעטפת, יעיל. לא משנה כמה המצב נהיה נואש, וכמה בגידות והסלמות הוא נאלץ להתמודד איתן, קולו כמעט ולא מתנודד. הוא קשוח, ענייני ובטוח ביכולות שלו, אבל הפצעים והנזקים מראים שהוא לא בלתי פגיע.

בעולם של גיבורי טפלון, שיכולים לשרוד אפוקליפסה מקומית מבלי להיראות גרוע יותר ללבוש, באטמן של אסילום נראה כאילו היה "במלחמות", כמו שאמא שלי הייתה אומרת כשחזרתי הביתה מבית הספר עם ברך שרויה . באטמן משלם מחיר כבד בשביל לשרוד את כל הקטעים האלה, וזה יוצר המשכיות בין הקטעים התסריטאים לשאר המשחק.

יש הקבלה בטיפול באיטרציות השונות של Arkham/Gotham גם בשלושת המשחקים. ב-Asylum, המוסד הטיטולרי משתנה על ידי אירועים במשחק, ובנייט כל העיר עוברת כמה אירועים משנים כנבלים ו(אנטי)גיבורים כאחד משחררים את כוחותיהם.

אני מתנצל של Batmobile – לא, מעריץ של Batmobile – וכדאי לזכור זאת כשאני אומר שהארקהמס הם בין משחקי הפעולה המודרניים האהובים עלי. אני אוהב את המשימות הצדדיות, גביעי חידות, קרבות קצביים ומשחקי קומיקס. יש רגעים דפוקים, במיוחד בסיטי שמכה בטון מוזר מדי ומפיל את הכדור על כמה דמויות, אבל הם בסך הכל תענוגות מטורפים.

והגלימה הקרועה ההיא, הזיפים, וכל הצלקות והדמעות חשובות. השינויים הקטנים האלה במודל הדמות הם החוט שעובר בכל קטע מגוחך ומכשיר עלילה, ומזכיר לנו שאירועים מתרחשים על פני לילה בודד, ושאין הפסקות או פסקי זמן. בסוף כל משחק, החליפה היא כמו ארון גביעים ל- "אה, תן לי לספר לך עלזֶהפֶּצַע. הייתי עמוק בחושך עם רוצח קניבל אכזרי..."

משחקים גדולים לרוב תלויים יחד על הפרטים הקטנים ביותר.

* The Gloom of the Garment הוא שמה של תווית הסדקית/אופנה של באטמן שלאחר הפרישה