בשנה שעברה חוויתי רגע של משבר דורי אישי כשראיתי את טיילר "נינג'ה" בלווינס משדר משחק של Fortnite בזמןלובש עור משלו. היום נפגעתי הרבה יותר קרוב לבית, כפי שדווח על ידי בלומברג, ולאחר מכן אישר על ידי Ubisoft, כיAssassin's Creedסדרת פעולה-הרפתקאות-RPG היאהולך להפוך לסוג של שירות מקוון- פלטפורמה מתפתחת בשם קודAssassin's Creed Infinity. אני מבין את ההחלטה הזו, אבל אני לא אוהב אותה. מכיוון שבאופן דומה לשיער הכחול הרקורסיבי של נינג'ה, זה גרם לי להרגיש זקנה.

אני לא מתכוון לזקן בשיטת "לעולם לא תנחשו לפני כמה זמן יצא למצוא את נמו" (אבל אל תחפש את זה, כי זה ידכא אותך). אני מתכוון לזקן בצורה קרה ועסקית. אני יכול להרגיש שצוותי יחסי ציבור מפסיקים לדאוג לי, ובור מפהק מולי המייצג את הנקודה שבה יועצי ווסטמינסטר יתחילו לומר לחברי פרלמנט בטורי לחזר אחרי ההצבעה שלי.

זה משתי סיבות. ראשית, אני מאוד אוהב את Assassin's Creed, ושנית, אני לא בעניין של משחקים כשירות. נקודה אחת היא משהו שעלה די הרבה. אני חובב AC. אני אוהב את הזהב שבהן בגבעות, במיוחד כשהזהב הזה הוא מבחר של אייקונים שאני יכול לנקות מהגבעות, ובכך לתת לי זוהר יפה של השלמה. אני אוהב את המגדלים, את הדקירה, את הכפיפות בדשא בגובה הברכיים.

סדרת ה-AC הייתה כוכבת הנפש של תרבות הפופ שלי מאז שהייתי נער. יש לי סחורה! פעם קנו לי את אחד הרומנים במתנה! אני קונה את המהדורות המיוחדות כי אני אוהב את ה-DLC! המשחקים האלה הם עניין גדול עבורי. אני מעריך את מאות השעות של הרפתקאות לשחקן יחיד שעברתי.

היחס שלי למשחקים מקוונים היה מורכב יותר. פעם שיחקתי בחבורה שלWorld Of Warcraft, ובזבזתי יותר זמן עלנותרו 4 מתים 2באוניברסיטה מאשר התואר שלי בפועל. עכשיו אני צריך לעשות את התחביבים האחרים שלי בחטיפות במהלך הפסקת הצהריים שלי, כי הערבים שמורים לצפייה באי האהבה או בכדורגל שמתרחש כרגע. אני מנסה לחסוך למשכנתא (ואם תרצו עדכון על זה: חחח), חלילה. אין לי זמן להקדיש למשהו כמוGTA אונלייןאוֹFallout 76, עם חליפות המורפו שלהם ועם... האנשים שלהם.

כי גם לי פשוט אין יותר נטייה. דברים רבים על העולם מעציבים אותי, ואחד מהם הוא "אינטראקציה בלתי צפויה עם זרים באינטרנט". זה גורם לי לחרדות יותר מאשר אינטראקציה בלתי צפויה עם זרים בחיים האמיתיים, כי זרים באינטרנט נוטים יותר לכיוון הזין מהממוצע הרגיל.

מה שאומר שאני אוהב משחקים לשחקן יחיד שאני יכול לאתחל בזמן שלי, ולשחק בזמן שלי. אני לא אוהב משחקים שאולילְשַׁנוֹתלפני שאני מוכן שהם יעשו זאת. ואני יודע שזה גורם לי לגברת זקנה שצועקת על ענן, כי משחקי שירות כמופורטנייט, או אפילוRainbow 6 Siegeמציעים החזר טוב יותר על ההשקעה למפתחים, ואנשים אוהבים אותם. אבל אני לא מהאנשים האלה.

"אמא שלי לא אוהבת אותי יותר. היא רוצה שאני יזדיין מהקן."

אנחנו כמעט ולא יודעים כלום על Assassin's Creed Infinity, מלבד זה הוא הביא למיזוג של צוותי Ubisoft Quebec ו-Ubisoft Montreal, ושזה קיים. אבל זה שהוא קיים כפלטפורמה מקוונת אומר שאני חייב להתעמת עם אמת נוראית: אני כבר לא קהל היעד. אני מחוץ לגיל 18-25 ואני בדרך לגיל 36-40. זה לא משנה אם אני מתלונן על כל הדברים האלה באינטרנט בימים אלה, כי הקול הצרכני שלי הפסיק להיות קול חשוב. הנוף השתנה ובמקום זהב הגבעות מלאות בעדכוני תוכן חודשיים, וזה מה שהרבה אנשים רוצים, אז זה הגיוני לפנות לזה.

אה, כנראה יהיה עוד משחק AC שחקן יחיד, אולי שניים, לפני שהוא יושק. אבל אינסוף אומר דבר אחד עבורי: אמא המשחק שלי לא אוהבת אותי יותר. היא רוצה שאזדיין מהקן - לפחות עד שיהיו לי ילדים משלי, שברגע שהם יגיעו לגיל 13 ידרשו ממני לשלם עבור מנוי למועדון הבונוס של Assassin's Creed Battle Royale, קונספט שאעשה בקושי מבין.

"כשהיינו צעירים", אגיד, כשאני שולף את כרטיס האשראי שלי, "Assassin's Creed היה משחק ששיחקת לבד. עשית את אותן שלוש משימות שלוש פעמים, אבל הסוס היה ממש טוב. ממש ריאליסטי. ואז, בשנייה, המשפחה שלך נתלתה לפניך זמנים טובים.