מצא את הסיפור עד כהכָּאן.

הייתי בוורדנפל כל כך הרבה זמן, שוטטת על פני המישורים הוולקניים המפחידים שלה, על רמות הפטריות המלכותיות שלה ודרך ערי העצמות הייחודיות שלה.

חיי חלום, באמת, אבל החושים יכולים לחוות רק כל כך הרבה פליאה לפני שהפלא יהפוך לרגיל.

ואדם (או דאנמר, או אל שנולד מחדש לכאורה) יכול רק להתבגר בהרבה לפני שהוא ממשיך לחזור בחוסר אונים לדברים שהביאו לו פעם נחמה. כמה פעמים עוד עלי לבקר שוב בבלמורה ובוויבק סיטי ובאלד'רוהן לפני שארגיש שסוף סוף נשרט הגירוד להחתים בעברי?

תפסתי את אטִיןצעד בחזרה אל Seyda Neen, המקום שבוכל זה התחיל, ביום השני. לא בפעם הראשונה. לא בפעם העשרים. אני כל הזמן חוזר לסיידה נין, מחפש משהו שכבר לא קיים.

האישה ברציף סילט סטרידר היא אשת מקצוע מושלמת, וכמובן שלעולם לא תביע את הסתייגותה, אבל אני נשבע שהיה לה משהו בעיניים. משהו שאמר "זו עצם ההגדרה של עיירה עם סוס אחד (נ.ב. אם ב'סוס' אנחנו מתכוונים ל'כינת ראש בגודל של טירה'), למה בשם אלוהים שמישהו יחזור לכאן פעם אחת, שלא לדבר על זמן ושוב?"

כי, גברת הענקית היקרה שלי משכירת חרקים, הזדקנתי, ראיתי כל כך הרבה והשתכנעתי בטעות שראיתי את כל מה שיש לעולם הזה להציע פעמים רבות, ולכן במקום לחפש הרפתקאות חדשות אני כל הזמן פונה אל הנוחות של אתמול, הדברים האלה שגורמים לי להרגיש בטוח ומאומת.

אבל זה לא נכון. זה לא מספיק. אני יכול להמשיך לעבור את התנועות האלה עוד 3,557 ימים, לגנוב ולהקסים ולהרוג חיות וללבושכובעים אבסורדיים, אבל זו תהיה רק ​​דרך נוספת למות. אני עצמי הפכתיהגמד האחרון.

אני אפילו לא מרגיש שום דבר כשרוכב צוקים תוקף עכשיו, כשהמוניטורים חסרי השמחה האלה מרגלים מישהו שנהנה מהמקום המופלא הזה וזורמים פנימה כדי להעניש אותו על כך, מונעים על ידי איזו חשיבות עצמית נקמנית, איזו אמונה רדודה וגאה שהעולם נועד. רק עבורם.

למען האמת, הקביעות והאכזריות של ההתקפות המוזרות והאכזריות שלהם על האנשים הטובים של וורדנפל הטוב גרעו קצת מהשמחה של הרפתקאות, לעולם לא לחזור למה שהיה פעם, אבל עכשיו אני רואה את החיות השודדות בגלל מה הם. טפיל, חסר טעם וטיפש, אין מה לתת לעולם, נלחם בטיפשות נגד הכחדה הממשמשת ובאה שלהם.

מישהו אחר יכול להרוס אותם עכשיו. לאנשי ווורדנפ מגיע גיבור חדש, לא דנמר זקן עייף שקורא לעצמו אל, שיופיע שוב כדי לפתור את בעיותיהם או לומר להם מה לעשות. הם צריכים מישהו עם פנים חדשות, קול חדש, מישהו עם דרכים חדשות לפתור בעיות.

אני גאה במה שעשיתי כאן. ההרפתקאות שהיו לי, המראות שראיתי, הסיפורים ששמעתי וסיפרתי, הבית שבניתי. המקום הזה יפה ואני אתגעגע אליו מאוד, אבל נשארתי יותר מדי זמן.

איפשהו בדרך איבדתי את הראש. אני צריך ללכת למצוא אחד חדש.