של פרידבירדאל הירחהוא אחד המשחקים האהובים עליי. סיפור יפה, מרגש ומסובך על זיכרון ואובדן, הוא גרם לאנשים לבכות באלפים. המשחק השני הזה של קאן גאו,סיפור ציפור, אינו סרט המשך, אלא קשור ככל הנראה משיק. אחרי המתנה של שלוש שנים, די התרגשתי לשחק בו.

סיפור ציפורהוא אחד המשחקים הפחות אהובים עליי. זה... אין לי מושג מהזה נועד להיות.

זה, לכאורה, סיפורו של נער צעיר שמוצא ציפור פצועה, מתיידד איתה ואז מסתובבלאט להפליאאיתו ברצף חלומות חסר משמעות ומתפתל שמתנהג כאילו הוא עשיר במטאפורה בלתי חדירה.

יש משהו במטוסי נייר, משהו בלימודים, בפארקים, בוטרינר שנראה כאילו רוצה לאפשר לציפור פצועה להחלים בבטחה, ואיים צפים, כולם מקבלים תחושת בונוס של פומפוזיות בכך שהם אינם מציגים דיאלוג כלל, מההתחלה ועד הסוף. מיקומים מסתובבים, חדרי שינה מופיעים בפארקים, מסדרונות הופכים ליערות, המציאות דועכת פנימה והחוצה מסביבך, כל אלו היו יכולים להיות מעניינים אם הייתה א) סיבה כלשהי לכל זה, וב) כל דבראַתָהלעשות.

הנה רצף טיפוסי מהמשחק:

נוף למרפסת. ילד רץ פנימה ויוצאת מהדלת, מנסה לזהות ציפור קופצת למעלה ולמטה בשיח. ילד נכנס פנימה. ציפור יוצאת מהשיח, מסתובבת על המרפסת.

המצלמה מסתובבת לאט ימינה, בסופו של דבר למרפסת נוספת, עם ציפורי רפאים שמסתובבות. המצלמה מסתובבת לאט שמאלה, אל המרפסת המקורית, ציפור מסתובבת.

דוהה לאט לשחור.

נמוג לאט לאט לילד בחדר השינה שלא עושה כלום.

דוהה לאט לשחור.

דוהה לאט למרפסת. ציפור מסתובבת. ציפור חושבת על סימן שאלה. ציפור נכנסת לבית.

ילד רץ החוצה עם ציפור, קופץ מהמרפסת, פותח מטריה כשהוא נופל, וצף למטה לחנות למטה.

אינטראקציה! יכול להזיז את המטריה שמאלה או ימינה סנטימטר, ללא השפעה.

רגעים של אינטראקציה הם נדירים להפליא, רק לא רלוונטיים, והגרוע מכל, מעולם לא הובהרו כשהם הסתיימו. המשחק רוצה לשחק את עצמו מתחילתו ועד סופו, אבל מדי פעם מתנשא כדי לאפשר לך ללחוץ על דלת, או לעבור בעמל על פני סצנה. כל כך לא ברור מתי מותר לך לעשות משהו, זה חייב להבהב סמל של מקשי סמן. עם זאת, כשהיא משתלטת שוב, אין אינדיקציה כלל, מה שמשאיר אותך לוחץ חסר טעם לזמן מה כמו אידיוט. בערך בארבע הזדמנויות הוא מריץ את מקשי הסמן עם הוראה ללחוץ על שניים מהם בבת אחת. אתה עושה את זה וזה ממשיך לשחק בעצמו שוב. בסצנה אחת בשעה או שעתיים קצרות שלה, מוטל עליך ללחוץ על מקש הרווח כדי לקפוץ לתוך כמה שלוליות.

אולי זה נועד להיות גחמני? הילד והציפור שלו חוו את ההרפתקה הקטנה והלא זהירה שלהם. הוא מקפל מטוסי נייר, שנעשים גדולים מספיק כדי לנסוע עליהם. זה מוביל לרגע השני הגרוע ביותר במשחק, שבו מוטל עליך להחזיק את החץ הימני כלפי מטה כשאתה מרחף על פני אי אחר אי, כך שתוכל ללמוד את העובדה המפתיעה שקינים שכבר נבנו נוטים להיות תפוסים על ידי הציפורים שבנו אותם . פשוט שב שם והחזק ימינה עד שהמשחק יסתיים עם הקטע הזה.

(הסצנה הגרועה ביותר היא ה-Frelng Door Gag הבלתי תואם להפליא, מלווה בעיבוד מחודש לא ממש מפר זכויות יוצרים של Yakety Sax. לגמרי לא אינטראקטיבי, באופן טבעי.)

אבל בסופו של דבר, כל המאמץ נראה כמו תרגיל גוסס בציניות רגשית. אֲנִילַחשׁוֹבאתה אמור לדאוג לילד הזה, מהציפור, אולי משניהם. אבל אין סיבה נתונה, אלא אם מספיקה תחבושת על כנף של ציפור פיקסל כדי לעורר את דרכי הדמעות שלך. תחושת חוסר המציאות לכל דבר פירושה שלשום דבר אין משקל - לצד האופי המשתנה ללא הרף של מיקומים, כל שאר הדמויות הן רוחות רפאים מוצלות, והפנים של הדמויות הראשיות נעלמות בשלב מסוים שאני מניח שלא נפלתי מלפרש . אם זה חלום, וציפור חלומות, אז למי פחות אכפת אם היא תלמד לעוף שוב, או כל סנטימנט של סרט הולמרק שאנחנו אמורים לחפור אחריו כאן?

יכול להיות שזה גם היה משחק על גור בן שלוש רגליים חולה סרטן. משיכה בחוטי לב היא עניין עדין, אבל סיפור ציפור הוא צלצול פעמון משתולל על גבוה סוכר.

וכל זה לא הגיוני! To The Moon הראה תחכום והבנה של האנושות שמשחקים כמעט ולא נוגעים בהם. (ובלי להרוג ילדים כדי להשיג את זה!) זה היה עצוב כמעט בלתי נסבל, אבל זה הרוויח את זה, הגיע לזה. בזמן שיצרת את הקשרים, הבנת את עומק הטרגדיה, נאבקת באתיקה של התגובה, ואז אימצת את חדוות התקווה, היא רקמה את עצמה סביבך. סיפור ציפור לא עושה כלום מכל זה - למעשה, הוא כמעט לא עושה כלום.

אני לא אומר ש-ABS צריך להיות טוב כמו TTM. כְּלָל לֹא. ההשוואה נעשית כדי להסביר איך נראה שהמשחק הזה רוצה לקצר את הדרך למקום רגשי, אבל בלי לעשות את העבודה. נקץ בתווי הפסנתר הגבוהים, הוסף קצת צ'לו, רומז שהילד בודד, גרם לציפור להיראות עצובה. לֹא.

זה רק 4 פאונד, ואני לא בספק שמה שהרגיש לי כמו תוצאה צינית לא הגיע ממקום ציני. הניחוש שלי הוא שזה בא מרעיון קטן מדי, נמסר בצורה מעורפלת מדי, נוצר עם תשוקה שלא מגיעה לשחקן.

זה משחק שלא רוצה שישחקו בו, וכשהוא מרשה לך בטינה, הוא איטי ומגושם כמו נקמה. בהחלט יכול להיות שיש כאלה שמתחברים לזה, ובשבילם אני באמת שמח. אני חושד שהם יהיו מעטים. בוא נקווה שסרט ההמשך האמיתי To The Moon יתגרה בצורה מביכה בסוף,למצוא את גן העדן, יכול לעמוד במוניטין הראוי בצורה יוצאת דופן שקאו זכה לעצמו. אז נוכל להעמיד פנים שזה לא קרה.