של אינקל80 ימים[אתר רשמי] היה אחד המשחקים האהובים עליי ב-2014 ואם הוא היה יוצא למחשב, הייתי מבלה שעות על גבי שעות בכתיבה על זה באתר הזה כאן. בשבוע שעבר עברתי דירה, משימה שתמיד מרתיעה אותי למרות שרק לעתים רחוקות התמקמתי במקום אחד במשך יותר משנה. התקנתי את גרסת המחשב החדש שפורסמה של80 ימיםלפני המעבר ובזמן שחיכיתי להתקנת הפס הרחב החדשה שלי, הייתי נקי מהסחות דעת לאינטרנט ולכן מצאתי את עצמי מעמיס את הרפתקאותיו של פוג ב-3 לפנות בוקר בלילה ללא שינה.

אני אוהב את המשחק כמו שאהבתי כששיחקתי בו לראשונה. בנוסף לשחזר בצורה מבריקה את הקלאסיקה של ז'ול ורן באמצעות מאות מפגשים אופציונליים ושזורים זה בזה, מיקומו ותושביהם הם מקור תמידי להנאה. זה, למרבה הפלא, משחק העוסק בהתקדמות ובחשיבה מתקדמת. המסע עצמו הוא בלב של זה, אבל אינקל מבלבלת שוב ושוב את הציפיות שלי עם התיאור ההומני והאמפתי של התרבויות והאנשים הרבים בעולם.

זה אחד המשחקים החביבים והמתחשבים ביותר ששיחקתי אי פעם, ולמרות שזה עשוי לגרום לו להישמע רך ורך, זה הכל חוץ. 80 ימים הוא חתרני, קשה ורודף, אבל הוא תמיד מתייחס לקאסט שלו בכבוד.

[יש ספוילרים שעולים - לא בפסקה הבאה אבל אני מזהיר מבעוד מועד כדי שלא תראה בטעות ביטוי מסוים מיד אחרי התמונה הבאה]

בנוסף לכל השאר, זה משחק על סיפורים. הקריינות של פספרטו מתחקה אחר השינויים שהוא עובר במהלך ההרפתקה וההבנה שלו שהסיפור שהוא מקליט הוא לא מה שהוא חשב בתחילה מועבר יפה, צעד אחר צעד לאורך הדרך, וסוף כל מסע עמוס במשמעות. . יש סוף מסוים שלא גיליתי, עם זאת, עד הלילה ההוא בשבוע שעבר. זה כרוך בהסטה וזה אחד הסיקוונסים האהובים עלי בכל משחק.

הספוילרים הם ממש מעבר לתמונה הבאה.

פוג יכול למות בחיפוש אחר הקוטב הצפוני. אני קורא לזה 'חיפוש' כי זו הפעם הראשונה והיחידה שראיתי את המאסטר של פספרטו בעל תחושת דחיפות לגבי כל דבר אחר מלבד המשימה שעל הפרק. ברגע שעושים את הפנייה לכיוון הקוטב, שהיא ללא ספק הסחה מיותרת ומבזבזת זמן במקרה הטוב, הקריינות משתנה בעדינות. פוג הוא האחראי עכשיו - אין שום תקלות או מטלות כשאתה בוחר את היעד הבא ומסתכן בכישלון כי אתה מאבד סוכנות.

ברגע שעולים על הקרח, רכב מבהיל שצועד ומטפס על פני הקרח כמו חרק מכני ענק, אין דרך חזרה. לא בחרת במזלג המסוים הזה בשביל, פוג בחר בו והוא אוחז ברצון לראות את מה שמסתתר בקוטב.

בגלל שהוא דמות כל כך פסיבית בכל שאר המצבים, הרפתקן לחלוטין לא הרפתקני, ההתרגשות הפתאומית של פוג ועוצמת הרצון שלו מזעזעים. זה, הבנתי, תמיד היה החלום שלו - לא עושר, לא חיים עדינים, לא הימור סרק, אלא תחושה אמיתית של גילוי. אולי אפילו בדידות; מסעו אינו נסיעה הלוך ושוב אלא חיפוש אחר בדידות, הרחק מהסחות הדעת של המוכר.

זה רק פוג אפשרי אחד. הוא גם, אבל לא בו זמנית, הג'נטלמן של הסיפור של ורן. בחלק מהסיפורים האפשריים הרבים של 80 יום הוא קר ואפילו אכזרי במקצת, באחרים יש חום שמבעבע מתחת לפני השטח. פוג זה היה נחוש, בצורה מטרידה, ובסוף הוא היה פגיע, פתוח ונדיב.

זה, עד כמה שידוע לי, הדרך היחידה במשחק שיכולה להוביל למותו. יש תאונה ובעקבותיה ניסיתי לחמם אותו כשהוא נמוג. אפשר לשרוד, אני שומע, אם לפספרטו ולפוג יש מערכת יחסים חזקה והם התיידדו עם הצוות של הקרח ווקר. לא היה לנו - או אם כן, בזבזנו כל תקווה שהייתה לנו על ידי קבלת החלטות גרועות כששכבנו בקפואה לנצח.

כשפוג מת, אחרי מה שנראה כמו שעה של המתנה מייסרת ותחיות אפשריות, הוא מביע את אהבתו לפספרטו. בהתחשב בכך שההכרה הנוספת היחידה שלו בכל צורה של קשר ביניהם היא בדרך כלל הנהון או הצהרת תודה קצרה, מצאתי את הרגע האחרון הזה נוגע להפליא. זה מוגבל בהכרזה של פספרטו שמסעו יימשך אך שהוא לא יקליט אותו.

מה שיקרה אחר כך, עכשיו כשהוא לבד והאיש שלו שוב, זה לא לעינינו.

מצאתי את הסיפור כולו מרגש מאוד, אבל הכניעה ההדרגתית של השליטה דבקה בי יותר מאשר התכונות הרגשיות הגלויות. 80 ימים הוא משחק על החלטות ובקור, ההחלטות האלה נמחקות. ראשית, פוג לוקח את הפיקוד על המשלחת, ולכאורה אין לו צורך בהדרכתו של השרת שלו. ואז, כשהוא שוכב בשלג, פספרטו מפסיק להיות אווטאר והופך לדמות עצמאית. בבחירתו לא לכתוב יותר, הוא מנתק את הקשר שלו איתנו, כקהל וכבקר, והולך קדימה לבד.

זה רק אחד מהרגעים האינטליגנטיים והרגשיים הרבים במשחק. רוב המשחקים ישמחו לקבל סוף כל כך חזק - 80 ימים מורכב ממאות סיומים, חלקם סופיים יותר מאחרים, ונהניתי מכל אחד שחוויתי. אני רוצה לראות את כולם.