לשעבר PS3 וויטה בלעדית,הדבק את זה לגבריצא עכשיו גם ב-Steam. משחק פלטפורמת פאזל באורך בינוני על קריאת מחשבות ואפליקציית מדבקות נפשית, בזכות יותר מהנהון ראש לטים שפר. אז מה אני חושב? זה מה שאני חושב:

Stick It To The Man היא חוויה כל כך מוזרה. לא בצורה שבה קיוו כל כך ברור שאהיה, אלא בצורה כזו כשאתה מסתכל על מראה לא ממש טוב של סלבריטי, ואתה מרגיש לגמרי מוזר בגרביים שלך. המשחק הזה מושפע מאוד מהעבודה של טים שפר, ובמיוחדפסיכונאוטים, שזה כל הזמן צורם בצורה מוזרה שזה לא ממש טוב.

זהו פלטפורמת גלילה צדית במובן הרופף ביותר, בו אתה משחק את ריי, לוזר שחייזר פולש למוח שלו, מה שגורם לזרוע ורודה וארוכה לצמוח מהחלק העליון של ראשו. בעזרתו הוא יכול לאחוז בחפצים, להניע את עצמו ולקרוא את מחשבותיהן של דמויות אחרות. מה שאתה בעצם עושה זה בעיקר להביא קווסטים, מופרדים על ידי פלטפורמות מגושמות ובלתי רצויות, תוך כדי כפייה בלתי פוסקת לקטעים בלתי ניתנים להפעלה.

ההפקה נראית מדהים. זה עולם נייר, וההיגיון הזה מחלחל לכל. הזרוע הנפשית של ריי יכולה לתפוס סיכות תקועים בעולם, או לקלף סדינים רופפים כדי לחשוף מה יש מאחור. כשהוא מת הוא מודפס מהמדפסת המכנית הקרובה ביותר, ואנימציות מציגות את כולם כדו מימד בעולם של 2.5 מימד. והאומנות מקסימה להתאמה, מאוד מתאימה ל- Two Tims Ofגוֹתִיקריקטורות, שפר וברטון. אנימציות תלת-ממדיות בעולם, כמו הזרוע הוורודה של ריי, נראות בצורה מוזרה כמו אלה ב-Psychonauts. ומשחק הקול, למרות שהוא לא חזק כל כך, מחקה גם את הקלאסיקה של שפר. זה, ללא ספק, מנסה נואשות להיות כמו פסיכונאוטים.

אבל פשוט לא מצאתי את זה מצחיק. כמה שורות גרמו לי לחייך, שום דבר לא הצחיק אותי, והרוב השאירו אותי מתכווצת בזמן שחיכיתי שהם יסתיימו. הכלום מתחלף בקולות מטופשים, כשחוסר ההתאמה של ריי והביטחון השגוי של ריי נסרלים ללא השראה.

החיקוי נעשה בוטה ביותר ברגע שאתה בתוך ראשו של ריי, מלווה בפסיכיאטר שלו. יש כאן זיכרונות חתוכים מקרטון מהעבר המשפחתי של ריי, מונפשים על ידי פשטידות על מקלות, מתנדנדות בלי סוף קדימה ואחורה, בזמן שאתה עובר את התהליך המפרך והבלתי מתגמל של הקשבה למחשבות של כולם כדי לגלות איזו משימה אתה צריך להשלים. וככל שזה מתקדם, הריפים של הפסיכונאוטים נעשים יותר ויותר לא נוחים. בית משוגעים, דג ענק, קרקס מוזר, זמר אופרה מטורלל... אם חיקוי הוא הצורה הכנה ביותר של חנופה, אז שפר צריך להסמיק באדום אדום עד שפניו עולים באש.

הכל כל כך מוגזם. שורה יפה בסצנה ההיא שהזכרתי, המשפחה עם עוגה שנזרקה מאמא לאבא, מגיעה מהמוח של האב. הוא אומר, "זו אחת הדרכים הפחות אהובות עלי להגיש עוגה". זו שורה טובה! לפחות, עד שהוא ממשיך ואומר, "בקלות בשנות העשרים התחתונות שלי, בלי להזיע." מלבד העובדה שהוא לא הגיוני בעצם, זה שובר את הגאג, מוציא אותו יותר מדי. התגובה שלי הייתה, "אוי, זה נחמד... הו." כל שורה היא כזו, נמשכת החוצה, מודגשת יתר על המידה, ומאטה את המשחק. זו התנהגות ממש מוזרה - לגמרי כולם במהלך המשחק מדברים בצמדים, המחצית השנייה תמיד מיותרת, שוברת איומים, או סתם חזרה. אם מישהו פשוט יעבור וחתך כל שורה שנייה, המשחק ישתפר משמעותית.

יש כל כך הרבה מרושל. תקלה אחת כרוכה בקריאת מוחו של בריון שמסביר שיש לו תמונה שלך ושזה לא אתה בעצם כי זה דו מימדי ועשוי מנייר. הא?בֶּאֱמֶת?שכחת את כל יהירות המשחק שלך כשכתבת את השורה הזו? אבל בעיקר זה פשוט חלש. בדיחות חלשות, נמסרו הרבה יותר מדי זמן. וזה כל כך חבל, בהתנשאות כל כך מקסימה.

בנוסף, זה חסכוני להפליא. רצפים כוללים כל כך הרבה התרוצצות מתה, שום דבר-חלל, בין הסצנות התסריטאיות. גימיק הליבה של המשחק הוא להקשיב למחשבות, לתפוס "סטיקרים" המופיעים כתוצאה מהן, ואז להחיל את המדבקה הזו על מחשבה של מישהו אחר. הכל כל כך מסומן ומסומן בכוריאוגרפיה עד שזו אף פעם לא תחושה של פתרון חידות, ויותר מקרה של פשוט להטיח כל מדבקות שיש לך בכל מקום שמקבל אותן. כאשר תמונה של מסך טלוויזיה עם גרף מטפס כלפי מעלה היא מה שדרוש עבור חולה נפש מדוכא החופר בור, אתה יכול להיות די בטוח שאתה יכול לנטוש את הטרחה לחשוב על זה.

אזורים כאלה הופכים עצומים בהמשך, מפורקים על ידי פלטפורמת האין והשיעמום של הצורך להימנע משומרים, כשאתה משוטט ללא מטרה קדימה ואחורה, מנסה למצוא משהו ללחוץ עליו. לאורך הדרך יש בריונים מתאימים שחייבים להימנע מהם. בפעם הראשונה שאתה קורא את אחד המחשבות שלהם, לומד שהם חושבים על שינה, גורם להופיע בועת חשיבה שינה שאתה יכול לאחר מכן לחטוף ולהטיח על האיש האמור... זה רעיון נחמד. בפעם השביעית שאתה עושה את זה זו מטלה מפרכת ומייגעת. בחמש עשרה התחלתי לשנוא באמת ובתמים את המשחק.

יש משהו מאוד מוזר בצליל, כשקולות מעוותים מדי פעם כמו בנייד שעוברים במנהרה, ולעתים קרובות יש קולות מוזרים של שבריר שנייה של קול אחר שמפריע להם. בסופו של דבר זה נשמע כמו היום של רדיו 4, עם מנחה שמנסה להתנגח בפוליטיקאי מייגע. "אה... אה... בו..."

עד סוף עשרה פרקים, זה הפך להיות כל כך מעצבן בצורה בלתי מובנת, עם הרצפים המעייפים והחוזרים שלו של סטירת סימני ZZZ או פרצוף של ריי על השומרים, ועם תקלות של שומרים אחרים, ומשחקים בו שוב ושוב ושוב עד שמצאת את האחד. שביל קודר דרכו, שהתחלתי לרותח. ביליתי את רוב המשחק עם הראש ביד, הפנים שלי דפוקות, מחכה שכל שיח של דיאלוג יפסיק לחזור ולהסביר את עצמו למוות, אז אוכל לקחת עוד שלושה צעדים לתוך סצנה אחרת, או להאלץ להקשיב דרך עוד קהל של מחשבות מוח.

זה רעיון כל כך נחמד. אם כי עם חלקים ממנו, אה, בהשראת מקום אחר. והאמנות והסגנון ממש מעולים. אבל אף אחד מהמשחק עצמו לא נעשה טוב. הפלטפורמה תהומית, הכתיבה חלשה ולא ערוכה, החידות או חסרות משמעות או בנאליות. הגעתי למצב של נאנחה או צעקות מתסכול, למרות שישבתי מול משחק מדהים למראה עם המון פוטנציאל.