הרפתקאות אלו כרוכות במידה רבה בדקירות תכופות, בגרזן, בחץ ובקסמים של מגוון אורקים, גובלינים ואנשים רעים למוות בעזרת מערכת קומבו/גימור עדינה וכוחות שונים. שני הקטעים ששיחקתי הם משעשעים למדי, אם הם נוטים לכיוון הבלתי פוסק. יש יומרה במשחק תפקידים רגע לפני שהאקשן יוצא לדרך בשלב הראשון, אבל כמה שיחות קצרות עם NPC מובילות במהירות לקרב מטורף. זה סוג כזה של משחק.

ניסיתי את האנלוג של Strider ואת האנלוג של Gimli עד כה, אם כי את הקוסמת הגברת שטרם הסתכלתי עליה. בואו נעמיד פנים שזה מתוך כבוד לסירובו של הזקן טולקין לתת לדמויות נשיות דבר מלבד התפקידים הסמליים ביותר בספריו, ולא רק בגלל שלא יכולתי להיות מוטרד לשחק באותה רמה שוב בפעם השלישית. עבור שני הצ'יפים שבהם שלטתי, המאבק הבסיסי זהה - התקפה קלה, התקפה כבדה, חסימה. יש דגש על שימוש במתקפה כבדה במיוחד כאשר אויבים נמצאים במצב שברירי, כפי שמתגלה על ידי חץ צהוב לא מלאכותי בכלל שצף מעל ראשיהם, ובשלב זה אתה יכול לבטל את מהלך הסיום העגום. כן, יש הרבה מאוד ניתוק ב-TLOTRWITN. זה סוג כזה של משחק.

היא מתענגת באופן חיובי על הסרה מהירה של גפיים עם מכשירים חדים, שאינם בדרגה כירורגית, ומעניקה נקודות ניסיון משתנות בהתאם למידת האפית/נוראת הניתוק שלך. מבחינה אסתטית, TLORTRWITN כמובן מאמצת את ה-grim'n'grit המולבנת של סרטיו ההיפר-רציניים של פיטר ג'קסון, אבל מקפיצה את האלימות מדרגה או שתיים. זה סוג כזה של משחק.

במובנים רבים, זה לא נמצא במרחק של מיליון מייל מהאקרים-חותכים LOTR שהתקבלו היטב אך נשכחים של EA ששוחררו במקביל לסרטים, אבל ברמה הגבוהה יותר ששיחקתי זה הרבה יותר טקטי (מצריך שימוש נבון בבלוק ודודג' אם תרצי כדי למנוע מוות מהיר מאוד), מאתגר ופחות ארקידי בהתקפות המיוחדות שלו. הוא גם ממוקד בשיתוף פעולה, למרות שעד כה שיחקתי בו רק סולו.

תמיד יש שלושה מכם, כאשר השניים האחרים נשלטים על ידי AI אם חברים או זרים באינטרנט בקושי נסבלים אינם בהישג יד. שיתוף הפעולה העיקרי, שה-AI הוא די שימושי בו, הוא להחיות אחד את השני אם אתה לוקח יותר מדי פולקס לבטן, אם כי לדמות הקסומה יש מראה מסודרמָקוֹם קָדוֹשׁכישוף שמטיל חצי-חצי כדור מרפא סביבה שכל שחקן הגיוני יברח מיד ויחסה תחתיו. אל תדאג, יש לך גם חץ וקשת, כך שתוכל להמשיך להרוג גם בזמן שאתה נח. זה סוג כזה של משחק.

יש שם עליית רמות ובחירת מיומנויות, בהתאם לערכים הדיאבליים שהם עוקבים אחריהם באופן רופף (אם כי ברור שמדובר בהתכתשויות מצלמה קטנות יותר, רפלקסיביות יותר, קרובות יותר מאשר רצח העם המורחק, טפו-טפו-טפו של המשחקים של בליזארד) . נראה שלכל דמות יש שלושה עצי מיומנויות ליבה, וקצב העלייה ברמות שחוויתי הצביע על כך שתתאים מבנה ולא תופס הכל ללא פשרות, אבל יתכן מאוד שהוא מתפוצץ לכל-יכולות ברמות הגבוהות ביותר.

אה - יש גם מערכת ביזה, שמוסיפה לאילוץ העדין של היצירה, כמו גם שהיא באמת חשובה למדי ללכת רגל אל רגל עם אורקים בעלי שריון כבדים יותר ויותר. זה מזכיר קצת את Hunted: The Reckoning במובן מסוים, אבל בלי המשחק המגונה או התסריט הבוטה והמבוסס על החדר. כמו כן, בשלב מסוים חילצתי ציפור ענקית ומדברת מלהיות כלוא או עינויים או משהו, שלאחר מכן הורידה לי את הראשים מכמה אורקים לפני שעפה משם, וזה היה משעשע למדי.

אני חייב לומר שזה משחק מעט תפל ומתוארך למראה, וככזה עומד בסתירה ליוקרתיות של שני הכותרים הנוכחיים האחרים בידיו של וורנר של המו"ל,באטמן: ארקהאם סיטיולגו הארי פוטר 2. אולי זה בגלל שהוא מנסה לדמות את המראה של הסרטים ולא להיות בעל אופי וידאו-משחקי בהחלט, אבל זה נראה גם קצת לואו-טק.

למען האמת, למרות מספר משחקי הווידיאו הקיימים של LOTR, אני כן חושב שיש הרבה מקום לטרילוגיית סרטים חדשה ועתירת אקשן, שלא נראה שהיא תגיע לשום מקום בקרוב, אבל התחושה שאני מה שהבנתי זה שזה משחק דברים בטוח מדי. ובכל זאת, הרבה ניתוק, מעט בחירה וצורך אמיתי בטקטיקה במקום לחבוט בכפתורים: זה לא מזומן חסר דעת לקהל המזדמן. ברור שהוא יוצא לאקרנים בתקופה בשנה ששקולה להתאבדות מסחרית, אבל אולי כדאי להסתכל למעלה ברגע שהקול והזעם של מלחמת העולם בין ירי צבאיים נדמו.