מעטים המשחקים שמסמרים את הגאות והשפל של שיחות כמוללא שוורים, הדרמה העל טבעית על קבוצת בני נוער על אי בודד. צוות השחקנים מדברים אחד על השני, חותכים את החברים שלהם באמצע המשפט ומשאירים פערים ריאליסטיים של שתיקה שנמתחים בצורה מביכה עד שמישהו אומר "אז...", וממשיך הלאה.

אתה חלק פעיל מהמערכת הזו. אתה בוחר בועות דיבור שיוצאות מאלכס, הגיבור, ואם אתה בוחר באחת בזמן שדמות אחרת מדברת אז אתה תכנס פנימה. אם יש להם משהו חשוב להגיד אז המשחק לא יאפשר לך להפריע, אז אתה מפסיק אל תפספס שום דבר קריטי.

המשחק גם גורם להפרעה להרגיש טבעית יותר על ידי הוספת משפטים ריקים שלא באמת אומרים כלום, ושתרגיש בנוח לקצר. דמות עשויה לומר משהו נוקב ואז להוסיף "אבל, אתה יודע, זה משהו, כאילו", וזה הרמז שלך להרחיק. משפטים מסוג זה - מהסוג שאנו משתמשים בהם כל הזמן בדיבור יומיומי אך בסופו של דבר מיותרים - הם חלק גדול ממה שעושהללא שווריםהדמויות של אמינות.

זה גם אומר שאתה יכול לבחור לא לדבר אם אתה רוצה, והדמויות האחרות יגיבו לזה. בזמן שאני הולך ביער מצמרר עם ג'ונאס, אחיו החורג של אלכס, הוא מתחיל לדבר על הכיוון שאליו אנחנו צועדים. אני שותק למרות החלונות הקופצים. "אנחנו יודעים לאן אנחנו הולכים, נכון?" הוא שואל, ואני שוב לא אומר כלום. הוא נאנח, מובס. "גָדוֹל".

באמצעות מערכות אלו ניתן לשלוט בקצב השיחות. אם אתה רוצה להקשיב למה שיש לדמות לומר, אתה יכול לתת לה לדבר לפני שתגיב. אם אתה מרגיש חזק לגבי משהו, אתה יכול להתערב. ואם זה מרגיש יותר טבעי, אתה יכול לשתוק. הכל כתוב היטב, אבל מערכת הדיאלוג המצוינת אומרת שזה לא באמתמַההדמויות אומרות שזה גורם להן לחיים, אבלכַּאֲשֵׁרהם אומרים את זה.