להיות רע במשהו לא תמיד אומר שהוא לא מהנה. וזה אף פעם לא המקרה יותר מאשר כאשר אין יריב לאכזב או להרגיש מרוסק על ידו. בארץ הבודדת של משחקי וידאו לשחקן יחיד, ייתכן מאוד להיות נורא במשחק ובכל זאת להעריץ לשחק בו. אולי זה אפשרי גם במשחקים מרובי משתתפים?
עבורי, הדוגמה הטובה ביותר היא טלגליץ'. אני אפילו לא הולך לספר לך כמה רחוק הגעתי למשחק הזה בצורה מביכה, אבל שיחקתי בוכָּךהַרבֵּה. אבל מה זה בשבילך?
אם היית צריך לנחש איזה משחק שיצא זה עתה אני סוקר שהיווה השראה לשאלה הזו, אני בספק אם ייקח הרבה זמן עד שתציעכס גרעיני. אני עדיין בתהליך לגלות עד כמה אני גרוע בזה. או, ובואו נהיה הוגנים אליי מעט, עד כמה זה קשה בצורה פנומנלית. (הצצה קצרה שמטרתה תקיפות: שאתה מיומן בצורה יוצאת דופן בסוג מסוים של משחק כך שזה אומר שהקושי לא כל כך מאתגר אותך לא אומר שהמשחק לא קשה. זה אומר שאתה מכניס את כל נקודות המיומנות שלך למשהובֶּאֱמֶתמְטוּפָּשׁ.)
אז באיזה משחק אתם מוצאים את עצמכם מוכנים לשחק שוב ושוב את מספר הרמות הפותחות, בידיעה שסביר להניח שלעולם לא תצליחו להבין את זה? או באיזה משחק מקוון לא אכפת לך לראות תמיד את השם שלך בתחתית כל לוח תוצאות? מתי הכישלון לא מונע ממך ליהנות?
