אז זה, היום, הוא היום האחרון של יומן הירח. מחר אתעורר ולא אצטרך לכתוב על מרטי ברנהאם. הוקל לי לפני ששיחקתי, ועכשיו אני פשוט די עצוב.

זה יהיה טוב אם הייתי מתכנן איזו כתבת סיום מפוארת, לא? אבל אין לי אחד. כל השבוע התלבטתי אם מרטי ברנהאם צריך לחיות כדי להגן על כדור הארץ לנצח, או... למות. אני חושב, שלאחר הרהור, הייתי בסופו של דבר חי לנצח, כי אני פחדן ענק ומפחד מאוד למות. אבל לא קיבלתי את ההחלטה בעצמי, אני קיבלתי אותה בשביל מרטי.

זה גרם לי לחשוב עלההרצאה הזו של רוב מורגן, שראיתי לפני שנים עכשיו. זה על איך אנחנו מתייחסים לדמויות במשחקים. זה, הוא מסביר, מחולק לשתי קטגוריות רחבות: או שאולי נרצה להיות או לגלם את הדמות, או שאנחנו מחוץ להן אבל מספיק אמפתיה כדי שנרצה להגן עליה ולעזור לה. יש הרבה דברים שעשויים להשפיע על זה, כמו מצלמה בגוף שלישי לעומת מצלמה בגוף ראשון, או יצירת דמות מותאמת אישית לעומת משחק דמות מותאמת שנוצרה על ידי המפתחים.

אז איך אני מתייחס למרטי ברנהאם מכשפת הירח?

מצד אחד אני מזדהה איתה, ועשיתי דברים כדי שהזדהות איתה תהיה קלה. נתתי לה שם ודמיינתי איך היא ואיך היא מרגישה. חשבתי על החוויות שלה כאישה וכיצד הן יכולות להיות דומות לשלי. הרגשתי אשמה כשהשארתי אותה לבד.

מצד שני, גם הרגשתי אשמה כשמטאורים פגעו בכדור הארץ, כי זה היהשֶׁלִיתַקָלָה. ההחלטות היו שלי, והאמפתיה שלי עם הניסיון של מרטי היטשטשה לעתים קרובות במיוחדכִּידמיינתי אותם בהשוואה לשלי. ולאורך כל הדרך ניסיתי להבין איךטקס הירחמתפקד כמטאפורה, ובוודאי מרטי ברנהאם מייצג את... אותי.

כשהייתי צעיר יותר, נטיתי להזדהות עם דמויות מחשב בקלות רבה יותר מאשר אנשים מהחיים האמיתיים. דודי, מהצד של אבא שלי, חלה בסרטן כשהייתי נער. הוא היה אדם מאוד חברותי ותוסס, שמעולם לא עישן יום בחייו, אבל יכול היה לשתות כמויות אלכוהול שיהיו סופניות לגברים פחותים, ועדיין להיות זקוף ומקסים. בפעם האחרונה שראיתי אותו הוא היה צריך להיות על חמצן כל הזמן בגלל הגידולים בריאות (הוא אמר שכל הגאדג'טים גרמו לו להרגיש כמו ג'יימס בונד). המילים האחרונות שלו אלי היו "אל תחלי, כלבה".

אני זוכר שישבתי בסלון, בזמן שאבא שלי נפרד ממנו, ודיברתי עם בן דודי, שהיה מבוגר ממני רק בכמה שנים, על איך מצאנו את כל הדברים האלה די מוזרים. הייתי מאוד עצוב, אבל הרגשתי מנותק מעצמי. זה הרגיש כאילו אני לא יודע איך לבכות. כאילו בכי היה מיומנות כמו נהיגה במכונית או משהו. ובאופן מוזר, קל לי יותר לומר לך את זה מאשר לדבר על זה עם אבי.

העניין הוא, כמובן, שאכפתיות מאנשים אמיתיים כרוכה בהימור שכןגבוה משמעותית. אנשים מזויפים היו לעתים קרובות מוצא לרגשות שלא רציתי שיהיו לי בזמן שחוויתי אותם. זו הסיבה שפתאום התחלתי לבכות כשדמות בדוקטור הו אמרה לסבתא שלה שהיא אוהבת אותה.

בכל מקרה, במשחק הזה, רציתי שמרטי יחיה, כי מגיע לה לחיות, ולא לכל העולם מגיע למות, אני מניח. צפיתי בעיבוד החדש של סימנים טובים, שבו השד קראולי מבחין שכל היונקים בים לא ראויים להפוך לבולבאיס כאשר ארמגדון קורה.

היום ההחלטה נלקחה ממני. מרטי ברנהאם יצאה אל הירח וקיבלה את ההחלטה למשוך מטאור לעבר עצמה. מה שעדיין מרגיש שזה מאוד אשמתי. סליחה, מרטי.

אבל לפחות היא השתלטה על השליטה, שנלקחה לגמרי ממנה כשהחלה הגלות הזו על הירח.

הציור הטקסי של היום הוא פרח נוסף, כי פרחים זה נחמד.

זה היה מסע מאוד מוזר, ולא לגמרי חלק. תודה שנשארת עם זה. להתראות.

Ritual Of The Moon זמין מקִיטוֹרעַכשָׁיו