חלק מהמשחקים, לא בכל המשחקים (אבל בחלקם) יש בהם מידה של תנועה ייצוגית. לפני כמה שנים הלכתי לראות פאנל דיון של מעצבים בסאות'בנק סנטר (הרכב חלומי: נעמי אלדרמן, קארה אליסון, אמילי שורט ומג ג'יאנת'; בהנחיית סיימון פרקין) ואחד המעצבים הזכיר את הדרך שבה שחקנים מבחינים אוטומטית בהשפעות האינטראקטיביות שלהם באמצעות תנועה. "שחקנים אומרים מיד משהו כמו 'אה, זה אני', ברגע שהם יכולים להזיז משהו על המסך". היא אמרה. מאז אני חושב על זה.
בקרים, עכברים ומקלדות, כפתורים, ג'ויסטיקים - הם בדרך כלל שם כדי לתווך תנועה בתוך ממשק. לפעמים יש שם מידה של סוכנות חופשית, אבל לפעמים יש יותר אילוצים ממה שהיינו רוצים. לפעמים הפיזיקה מגיבה בדרכים שאיננו מצפים לה, או שהייצוגים שאנו שולטים בהם נותנים לנו הפסקה.
ראה זאת כראשון בסדרה בת שני חלקים על תנועה. יש את הדרכים שבהן דמויות או ייצוגים נעים ומעבירים התגלמות, ואז יש את החללים שדרכם הייצוגים הללו נעים. איך זה להיות/לשלוט/לגור בגוף? איך זה לקיים אינטראקציה, או ממשק, עם מרחב משחק? בדוק אם אחד מהמשחקים האלה מרגש אותך.
QWOPעַל יְדֵיבנט פודי
מַבָּט. אני קורא הרבה של פוקו עכשיו, אז פשוט תישאר איתי בעניין הזה: פוקו אומר לנו לעולם לא לחפש מקורות, כי "המקורות" מורכבים כולם, אבלQWOPהוא מקורי. QWOP היה אחד המשחקים הראשונים ששיחקתי אי פעם שהיה קשה מסיבות אחרות מלבד "מחץ קרב" או "מערכות בלתי ניתנות לבדיקה וממשק משתמש". זה היה קשה מכיוון שגופות סמרטוטים הן מסורבלות ומסורבלות.
ב-QWOP אתה הרץ QWOP, "הנציג היחיד של האומה שלנו במשחקים האולימפיים". אתה משתמש במקשים Q, W, O ו-P כדי להזיז את הרגליים (מופרדות בעזרה לירכיים ושוקיים), וסביר מאוד שלא תצליח לרוץ אפילו 100 מטר. אני מרגיש שנאמר הרבה על QWOP במהלך עשר השנים שהוא יצא, אבל זה עדיין ניצחון. אה, ויום הולדת שמח, QWOP!
גע במלבורןעַל יְדֵיאנדרו גליסוןוססיל ריצ'רד
בכמה דברים קטנים אתה חושב שאתה נוגע ביום אחד? Touch Melbourne, מהמפתחים המבוססים על מלבורן אנדרו גליסון וססיל ריצ'רד (איפה עוד?), מאפשרת לך לחקור את העיר "דרך האינטראקציות היומיומיות השונות והזעירות שלה". המשחק לוכד בהצלחה איך זה לטייל במרחבים בעיר עם הידיים שלך מהודעות טקסט ועד להקיש על כרטיס המטרו שלך. זה מתוק, מעוצב להפליא ושווה את הזמן שלך.
חדר התהעַל יְדֵירוברט יאנג
רוברט יאנג מכין משחקים על התגלמות, תרבות הומואים ואינטימיות כבר זמן מה. בחדר התה, אתה משחק בתור הומוסקסואל באוהיו, 1962 משדל סקס בשירותים ציבוריים. יאנג קיבל השראה מאירועים אמיתיים במנספילד, אוהיו, שם מחלקת המשטרה "הקימה מצלמת מעקב נסתרת מאחורי מראה דו-כיוונית וצילמת בסתר בחורים מקיימים יחסי מין עם בחורים בשירותים ציבוריים". המשטרה השתמשה אז בסרט הזה כראיה כדי לכלוא אותם.
יש הרבה משחקים של יאנג שמעבירים התגלמות.פגע בי הרבה, למשל, הוא סימולטור מכות.לשטוף ולחזורעוסק במתן עיסויים עם סבון לגברים במקלחת בחדר כושר. מה שמדהים אותי ב-The Tearoom במיוחד מוזכר בכתבה של יאנג על המשחק בבלוג שלו. יאנג אומר, "עשורים של הגמוניה הטרוסקסואלית גברית אימנו גיימרים לחשוב על 'הסתכלות' כפעולה 'חופשית', עם מעט השלכות או תוצאות". מַהעושהזה אומר להסתכל במשחקים? אילו "פעולות חינם" נלקחו כמובן מאליו?
לִבלוֹעַעַל יְדֵיאמילי פלין-ג'ונס
אמילי פלין-ג'ונס היא אקדמאית מאוניברסיטת יורק, טורונטו דרך ויילס. היא כתבה כמה ספרים, ייסדה ועבדה על כמה פרויקטים מגניבים במיוחד, ועדיין מצליחה לעשות בזמנה הפנוי משחקים על פמיניזם, אבל ואובדן ומוגבלות. די לומר שהם מנהלים את המכלול הרגשי.
פלין-ג'ונס הכריזה על סנונית ב-QGCon השנה במהלך שיחה מרגשת במיוחד על משחקים ונכות עם קארה סטון. משחק Twine הוא מבט גולמי וקרביים על איך זה לנהל מערכת יחסים מופרעת עם אוכל ואלכוהול. פלין-ג'ונס, לפתע לא מסוגלת לבלוע אוכל בנוחות, מספרת על שנותיה עם מחלות שמשפיעות על גופה באמצעות טקסט. אני נזכר בזה של נינה פרימןאוכל,ושני המשחקים עושים עבודה מוצלחת בדיון על מערכת יחסים עמוסה עם פעולת האכילה.
סימולטור נשיקות ריאליסטיעַל יְדֵיג'ימי אנדרוזולורן שמידט
זה כמו QWOP, אבל בשביל להתנשק.
