עיכוב בטעינה גרם לכך שיכולתי לשמוע את מנוע המטוס לפני שהספקתי לראות את המטוס. עד שהראייה שלי התכויל, כמה אנשים כבר עשו את הקפיצה והיו או צנחו או צנחו לעבר האי. אני לא מכיר את שטח הארץ, אני לא ממש מבין את הכללים, והמטרה היחידה שלי היא לשרוד כמה שיותר זמן.

זו הגיחה הראשונה שלי לתוךPlayerUnknown's Battlegrounds[אתר רשמי] ואני לא מוכן.

יש מונה בפינה השמאלית העליונה של המסך ועוד לפני שפגעתי בקרקע אני יכול לראות ששמונה אנשים מתו. זה משאיר 89; 89 אנשים שרוצים להרוג אותי.

אני מושך את כבל המצנח מוקדם מדי ובסופו של דבר נסחף באוויר, אולי מטרה קלה, בהחלט מבזבז זמן שיכול להיות מושקע בהעלאת ציוד. כשאני סוף סוף נגעתי, מקבץ הבניינים שאליהם כיוונתי את עצמי נראה פחות כמו מחסה ויותר כמו איום. כל אחד יכול להיות אורב מאחורי דלתות סגורות, או רכון ליד חלונות.

המצוד יצא לדרך.

לבניין הראשון שחיפשתי לא היה שום שימוש ופתאום הרגשתי שחזרתי אליוDayZ, שם הייתי משוטט שעות בלי למצוא דבר מלבד פירות רקובים. המשיכה של Battlegrounds, מבחינתי, היא הדרך שבה היא מאלצת אנשים להילחם, הזירה מתכווצת כל כמה דקות כדי ליצור קונפליקט. ככל שמספרי השחקנים יורדים, השטח בו הם משחקים הופך קטן יותר, כלומר לא יהיה איפה להתחבא.

בינתיים נראה שאני לבד. ירי פצחה מרחוק שלחה אותי לדהר לתוך הבניין הבא בתור, אבל נראה שהוא לא מכוון אליי.

הבניין השני הזה היה כמו שוד השלל הגדול ביותר בעולם. רובה סער, קסדה, קצת תחמושת, כוונת לייזר והיקף. האביזרים האלה התבררו כחסרי תועלת, או בגלל שהם לא התאימו לנשק שלי או בגלל שלא ידעתי איך לחבר אותם כמו שצריך, אבל לפחות אניהיהאקדח. לא ידעתי בדיוק מה עלי לעשות הלאה, חיבקתי מסגרת חלון וסרקתי את השדות, מחפשת תנועה.

לא הייתה תנועה.

שניות לאחר מכן, אזהרה הבזיקה על המסך. הייתי צריך לעבור לאזור חדש בחמש הדקות הבאות או ש... ייהרג? אני חושב שהישארות מחוץ לאזור הלחימה פירושה מוות אינסטה (מאוחר יותר למדתי שזה רק מחבל בבריאות שלך במקום להרוג אותך באופן מיידי), אבל למרות הפחדים שלי החלטתי שאני יכול לכסות את המרחק מספיק בקלות אז נשארתי במקלט הבטוח שלי. בעוד זמן רב יותר.

עדיין אין תנועה.

בשלב זה, נותרו בסביבות 70 אנשים והערכתי שלפחות מחציתם כבר נמצאים באזור המסומן, בעוד שהאחרים כנראה בדרך. חיכיתי עוד דקה, נתתי לעצמי 210 שניות כדי לעבור את המרחק. זה היה בשלב הזה שהבנתי שאין לי מושג כמה זמן ייקח לי לכסות את מה שנראה בערך עשירית מהמפה. ידעתי שיש כלי רכב במשחק, אבל לא היה לי כזה אז סביר להניח שהייתי ברגל.

עזבתי את הבניין ורצתי.

האזור הבטוח היה רחוק יותר ממה שציפיתי, והיו לי רק עשר שניות פנויות כשהגעתי לקצה שלו. עמדתי ליד חופת עצים וכשהתקרבתי לקו שעל המפה שעלי לחצות, החלו כדורים לשרוק מעבר לראשי. פשוט המשכתי לרוץ, והעדפתי למות ליד האקדח מאשר בכל מה שהקיר המנצנץ הכחול של האבדון לא יהיה.

ירי מרחוק סימן את המגע הראשון שלי עם שחקן אחר. אין לי מושג מה קרה לשחקן ההוא, אבל אחרי שיצאתי ממחבוא מאחורי עץ, הירי הפסיק ולא שמעתי מהם שוב. אולי מישהו הרג אותם בזמן שהם ניסו להרוג אותי, אולי נגמרו להם הכדורים, אולי הם החליטו להמשיך הלאה.

עדיין חיו 32 אנשים.

רצתי על גוץ צפונה, לכיוון הים. היה גשר מצפון-מזרח לעמדה שלי, שהוביל לאי שני שנמצא כעת ממש במרכז האזור הבטוח. החלטתי ללכת לחוף במקום ללכת לגשר, מכיוון שכמעט בוודאות זו תהיה קומת הרג.

בדרך מצאתי עוד מקבץ מבנים. אזהרה נוספת של חמש דקות עלתה על המסך כשאני עדיין בשדות, והיא אישרה את מה שהכי חששתי. האי מצפון היה האזור הבטוח - בטח, המציאותמַיִםגם היה חלק מזה, אבל לא התחשק לי הסיכויים שלי להסתובב בים.

הייתה החלטה להתקבל. עדיין לא הרגתי אף אחד אבל הרגשתי שיש לי סיכוי להיכנס לעשרים הראשונים פשוט על ידי מנותק מהאקשן. פנייה לגשר כמעט בטוח תזרוק אותי לקרב ולא חששתי את הסיכויים שלי אז...

האזור הבטוח כמעט נגע בקצה החוף בצד שלי של המים. אולי כמה מטרים ממנו. יכולתי להתחיל שם חיים חדשים, קמפינג תחת הכוכבים, להתענג על דגים כל לילה בזמן ששאר השוטים הרגו אחד את השני באי. התכוונתי לזכות בדבר הזה כברירת מחדל, פשוט כי לא הייתי איזה רוצח שמח בנשק.

אבל קודם כל הייתי צריך לעבור את הבניינים האחרונים ביני לבין החוף. זה נראה הגיוני לחפש בהם, למקרה שמשהו בעל ערך היה בפנים. תיארתי לעצמי שכולם כבר על האי אז לא ציפיתי להיתקל בחייל-על משוריין כפוף בפינת מטבח רעוע. למרבה המזל כשנתקלתי בחייל-על משוריין כפוף בפינת מטבח רעוע הוא הסתכל לצד השני וכנראה שתגובת הפאניקה שלי כרוכה בפריקת קליפ שלם למי שנמצא מולי.

הרגשתי כמו האיש החזק בעולם כשבזזתי את הגופה. עַכשָׁיואֲנִיהיה חייל-על משוריין ובהחלט התכוונתי לנצח במשחק Battlegrounds הראשון שלי. שקלתי בקצרה להסתער על הגשר עכשיו, כשבעצם הייתי המחסל – בנוחות ששכחתי שלקחתי את המעטפת של קטלנית על ידי הרג את בעל התואר הקודם בטעות – אבל הפיתוי של החוף היה חזק. יהיה לי מטר מרובע של אדמה לקרוא לי ולמה עוד תושב שדה הקרב יכול לקוות לו?

נותרו 25 בחיים כשעשיתי את דרכי במורד הסלעים אל החוף. האמת, החוף היה בעצם רק עוד סלעים. ניסיתי לדחוס את עצמי בין שניים, מתוך מחשבה שאהיה מוסתרת מהעין, ואז חומת המוות נסגרה פנימה. הייתי בטוח, בטוח ומאושר.

סרקתי את הגשר ואת האי לתנועה, הכרחתי את עצמי הלאה לתוך הנקיק שהיה עכשיו הבית, כבר שוקל איפה אתלה את התמונות ואיזה סלע יהיה חדר השינה.

לא הייתה תנועה.

ואז מתתי.

זו הייתה פלישת בית מהסוג האכזרי ביותר. שם הייתי בנקיק, בהנחה שכולם היו איפשהו קדימה, דחוסים בראש המפה על האי המרוחק ההוא, ואיזה תחת כל יכול בא מטומטם במורד הסלעים וירה בי בגב.

זועם, ניסיתי לעבור למצב צופים כדי לראות מה המנוול יעשה אחר כך, אבל לפני שהצלחתי להבין אם זה אפשרי, המשחק התרסק.

אני אחזור.

לא ציפיתי לכתוב על ההרפתקה הזו אז לא צילמתי שום תמונות; השתמשתי בתמונות ממקומות אחרים ב-RPS.