עברו ימים מאז שרציתי לדבר על משהו אחר מלבדMetal Gear Solid[אתר רשמי]. לאחותי כנראה נמאס מזה. אנחנו מאוד קרובים אבל גרים רחוק זה מזה אז אנחנו נוטים לדבר כמעט כל יום, לא כל כך על החיים שלנו אלא על הדברים שמסיחים את דעתנו מחיינו. לא היה לה ענייןMetal Gear Solid, אבל בסופו של דבר הפטפוט הבלתי פוסק שלי גרם לה להסתכל לתוך The Phantom Pain. הייתי צריך לחזות את התגובה.

"צפיתי בטריילר שלו אתמול בלילה. מה הקטע עם הגברת הטמבל?"

דיברתי על המשחק במשך ימים אבל לא הזכרתי את שקט, החבר שלך לצלף. התלהבתי מהדברים שאהבתי במשחק, וכשהשיחה הפכה לפגמים, מסתבר שאלו הדברים הקטנים שמפריעים לי יותר לחוויה מאשר נקודות הדיבור הגדולות האלה.

יש ספוילרים על Quiet, כולל סוף הסיפור שלה, בחצי השני של הפיצ'ר הזה. אזהרה נוספת קודמת להם.

סיפרתי לאחותי על הזמן שבו יריתי שני כדורי צלפים לתוך בסיס מפסגת גבעה ואז עברתי לעמדה רחוקה, בלתי נראית בלילה, וצפיתי איך האויב מאיר את האזור באבוקות ושולח. לצאת למסיבות חיפוש כדי לבדוק מאחורי כל אבן. ועל לבלות מחזור של 24 שעות במשחק בצפייה בתושבי הבסיס כשהם לא נראים, מדי פעם לגרום להפרעה קלה להסיח את דעתם של זוג חיילים, ללמוד את ההרגלים שלהם תוך ניסיון לשכנע אותם שהאזור רדוף. על כך שמסוק משחק את תומס דולבי כשהוא מוציא אותי מאזור הסכנה. לבלות עם כלב ולגור בתוך קופסה.

כל הדברים האלה קרו. כל הדברים האלה נכונים.

עד היומיים האחרונים, ביליתי את רוב זמני במשחק במקום להתקדם, לדחוף את ההתנהגות של ה-AI והעולם הכי רחוק שאני יכול ולהתנסות בקצוות של דברים. מדי פעם המשחק מאכזב אותי.

בהתחלה שמחתי כשמשאית גנובה שחנתה מעבר לכביש משכה את תשומת ליבו של נהג חולף. הוא עצר, יצא מרכבו שלו והלך לבדוק מה מצבו של חברו לנהג. כשהוא לא מצא אף אחד בפנים (הנהג היה, למעשה, בדרך לבסיס האם - אני חילצתי אותו לפולטון), הוא היה נבוך וקיוויתי לראות אותו קורא לגיבוי להסיר את הרכב, או חוזר אותו לבסיס או להרחיק אותו מהמפה. קיוויתי שלפחות הוא יצטרך לתמרן את הרכב שלו סביב הרכב הריק. המשחק הוא בעיקר טוב מאוד בלהגיב לדחפים האלה ולהפרעות לשגרה שלו, אבל במקרה הספציפי הזה, החייל כמעט פשוטו כמשמעו הניף את הבעיה מקיומה. המשאית המיותרת נעלמה במה שנראה כמו הפיצוץ הקלוש ביותר בעולם שנראה כאילו נופל מכף ידו והחייל המשיך לדרכו.

זו הייתה העדות הראשונה ללחצן איפוס נייד שראיתי; מכשיר להסרת חומר או להתעלם מאירועים שמונעים מהמנגנון של העולם לתקתק. קימטתי את פניי והתלוננתי והרגשתי כאילו כל בית הקלפים עומד ליפול. אם האיש יכול לגרום למשאית להיעלם, אז מה אומר שמשהו באמת מדומה?

חלקתי את החששות האלה עם אחותי. היא הייתה מודאגת מעט - מצאתי דבר אחד לבקר בשבוע של משחק והתנהגתי כאילו הכל הפך לחרא.

"זוכר את האבוקות שהאירו במעלה ההר?" היא אמרה.

"זו הייתה גבעה. אני לא חושב שהסוס יכול להתמודד עם הרים. וכשחושבים על זה, אני לא מרוצה מדי מהאופן שבו הסוס מופיע בכל פעם שאני שורק לו. למה זה לא נע על פני המפה כמו סוס אמיתי? מה הסיפור שם?"

"אולי זה סוס רובוט. עם טלפורטר. אולי זה משתמש בבלונים שאתה כל כך אוהב?"

"הבלונים מיועדים לחילוץ ולא לשינוע. יֵשׁוּעַ."

"רובוט ישו? זה עניין? במשחק?" לַעַג.

מסתבר שהתלהבות חסרת נשימה מהסוג שהפגנתי במשך שבוע לא הספיקה כדי לשכנע את אחותי שהמשחק מעניין. למרות שכל מה שאמרתי היה נכון, היא הייתה צריכה לשמוע את הספקות ולשמוע על הפגמים לפני שתשתכנע לעשות את הצעד. אז היא צפתה בטריילר.

"אוי. צפיתי בטריילר שלו אתמול בלילה. מה הקטע עם הגברת הטמבל?"

הגברת הטמבל! שיהיה ברור, אחותי לא התבלבלה מכך שקט קיים והתלבשה כמוה, היא התבלבלה מכך שלא הזכרתי את שקט בכלל. הקדשתי את הזמן כדי להתעסק בבעיות של טלפורטציה של סוסים, אבל לא חשבתי שיש צורך אפילו לגעת בשקט כדמות.

דיברתי על החבר שלי הצלף, שקיוויתי שיסיים את לימודי החצים להרגעה בזמן הקרוב כדי שלא אעזוב קברי אחים בעקבותי, אבל למרות כל הפרטים בתיאורים שלי עליה, היא הייתה קצת יותר מאשר היקף ואצבע הדק. חבר נהדר בתוך מערכות המשחק, ואחד שאיתו חלקתי סיפורים ומיונים רבים.

זה מסכם את המחשבות שלי על שקט. אני מעדיף שהיא תהיה רק ​​טווח ואצבע הדק ולא סדרת השאלות המוזרה והתגובות המנוסחות בצורה מביכה שקוג'ימה הפקות הצליחו לאגד לחזייה וחוטיני קרב. כפי שהכתיבה והבימוי, היא מתלהמת מהחוצפה והחוצפה של החברים מבסיס האם, לעתים נדירות משתלבת בטון הרציו-קומי ש-The Phantom Pain מוצא בפערים בין אימה צבאית, אחים מטורפים, הערצה הירואית ואינסופיות אודיו-ויזואלית.אני הולך לעבור עמוק לתוך טריטוריית הספויילרים עכשיו.

שקטה, באמצע ההיסטוריה החלופית המוזרה הזו, בקושי מעורבת בדינמיקה הקבוצתית של אמא בייס ולעתים רחוקות מעלה חיוך (יש סצנה אחת שבה היא מנהלת קרב מים עם סנייק, שכמעט מצליחה להיות מתוקה ברגע שהחשפנות הראשונית מסתיימת עם ). בשטח, היא חלק יעיל של חומרה צבאית ובחזרה בבסיס היא חלל מביך שכולם מנסים להסתכל ולדבר סביבו. במשחק שמצליח לגרום לדוב התלוי על בלון באזור מלחמה להיראות כמו מראה סביר ותכליתי, Quiet הוא נקודה עיוורת מביכה. מצב ההתפשטות שלה לא מטופל במשך זמן מה, מה שגרם לי להאמין שכמו הצבאי-קאובוי-היפסטר-שיק של אוסלוט, זה בדיוק הדרך שבה היא מתגלגלת. אם זה היה המקרה, עדיין הייתי חושב שהיא נראית מטומטמת אבל הייתי מושך בכתפיים וממשיך הלאה. אני מבלה זמן רב בניסיון לגרום לכל דמות ניתנת להתאמה אישית שבה אני שולטת להיראות מטופשת ככל האפשר.

ההצדקה ללבושה, כשזה מגיע, היא סוג של שטויות קודרות שמפשיטות ממנה מיד את הסוכנות וגם את המדים, ומבהירה שאין לה ברירה בעניין. היא מסתובבת בתחתונים, כך אנו למדים, כי הטפיל המספק את יכולות העל-הירואיות שלה אומר גם שהיא נושמת דרך העור שלה ולא דרך הריאות, ומאלץ אותה לקבל כמה שיותר בשר חשוף. בטח, אתה יכול לטעון שהיא למדה להרכיב את המצב שלה, אבל אין שם שמחה או ראוותנות, ויותר ייאוש מאשר ביטחון עצמי. אפילו כשהיא מתפרצת על מי שעושה לה רע, היא מושכת אהדה ולא כבוד. חידה כלואה ולא בת לוויה.

אז, מה הקטע עם הגברת הטמבל?

הכל קצת חרא. במקרה הטוב, זה ניסיון עמל להחדיר ואז להטיל ספק בהכללה של איזו חריפות - להפוך את המיניות והעירום לבושה - במקרה הרע את ממתק העיניים שלו עם רעל. הסיפור שלה מסתיים ברצף שבו היא קורבן לאלימות מינית. נלכדת על ידי האויב, היא לבושה במדי כלא, המכסים את עורה ומונעים ממנה לנשום. במצבה המוחלש, היא לא מסוגלת להשיב מלחמה כשחייל חונק אותה, דוחף את ראשה מתחת למים בתוך שוקת. רק לאחר מכן, כשהיא מחוסרת הכרה והוא מתחיל להסיר את בגדיה, הוא מעצים אותה ומאפשר לה להפוך את השולחן.

הסצנה היא צורה דחוסה במיוחד של עלילת האונס-נקמה שהייתה מרכיב עיקרי בסרטי ניצול של שנות השבעים כמו I Spit On Your Grave ו- Last House On The Left. טרילוגיית המילניום של סטיג לרסון, והעיבודים הקולנועיים המאוחרים יותר, הציעו גרסה ידידותית לסוכני עיתונים ומרבבים של אותו סיפור מקור. אני יכול לראות את הטענה שיש משהו מעצים בנקמה של הקורבן ובסירובה להישבר, אבל הרעיון שההתעללות היא הטריגר ההכרחי להעצמה הזו מטריד אותי בכל פעם שאני נתקל במפנה הסיפורי המסוים הזה. עם Quiet אנחנו רואים תקריב של פניה, דוממות ומתות, והיא קמה לתחייה כשהחייל שחנק והטביע אותה ממשיך להתפשט ולהפר אותה. זה הרגע שמפעיל אותה מחדש כדמות של נקמה זועמת - דמות שהמצלמה מצלמת בהילוך איטי את עקומותיה החשופות באקרובטי כשהיא רוצחת באקרובטיות את שוביה.

היא, עד הסוף המר, מוגדרת על ידי האחרות והסבל שלה. הסבל הסקסי והסקסי שלה.

המשחק משקיע כל כך הרבה בסימולציה אמינה של אפילו ההיבטים המגוחכים ביותר של עולמו וכל כך מעט בדמויות שלו עד ש-Quiet נפל בין פערי הניסיון שלי. במיטבה, העלילה מטיל ספק בדרך שבה העולם עובד, ברמה מכנית בסיסית, ולא במניעים של דמויות בודדות. באופן אישי, אני מודאג יותר מהסוס הטלפורטי ומכלי הרכב הנעלמים מאשר מכל מה שמסתתר בקלטות או ברצפי דיאלוג. בעלי החיים וכלי הרכב האלה הם דברים שמביאים להבנתי את המשחק והמערכות שלו. התיאור של Quiet לא חודר למה שאני אוהב במשחק, ואני רגיל לקבל ולהודות ברמה מסוימת של שטויות מיותרות או אי נעימות חירשת טון בתרבות הפופ שאני נהנה ממנה. ברור שזה יותר קל לי לעשות מאשר לך, תלוי במצב שלך. בלי קשר, אני חושב שתמיד חשוב להכיר בקיומו של השטויות כמו גם להכיר בכך שזה לא בהכרח אומר שהכל מסביבו הוא ביוב.

חלק ניכר מכאבי הפנטום מרגישים כתובים, אם כי העברת הסיפור לקלטות ולא לקטעים מאפשרת למילים לדבר בעד עצמן, ללא הבזק של רצף פעולה או המבט של המצלמה להסיח את דעתם. הסיפור של Quiet הוא יוצא דופן כי יש לו קו דרך מכוון כל כך ברור. זה כל כך מגושם, מבולבל וגרוטסקי על גבול שבסופו של דבר, הוקל לי שהזימה על המצלמה כל כך רזה במקומות אחרים. אם זה סוג הסיפור שהמשחק דואג להראות ולספר כשלא נותן לי ליצור סיפורים משלי, אני שמח להיפטר ממנו. אני גם שמח שאני יכול ליצור סיפורים משלי עם Quiet בשטח, הרחק מהעדשה החודרנית של מצלמת הצילום. כמה מוזר לומר, על משחק Metal Gear Solid, שהוא מתרכז בחוכמה בלהיות סים סוחף במקום לפנק את הקטעים והעלילות הביזנטיות שלו.