הרפתקה בגוף ראשוןEther Oneמטרתו לחקור נושא קשה - דמנציה - באמצעות סיפורים וחידות. משחק הבכורה של קבוצת האינדי White Paper Games יצא עכשיו, והיה לי משחק. ומאבק. אתה יכול לקרוא את המחשבות שלי למטה.

אני לא מקנא במפתחי משחקים. אף אחד אף פעם לא שמח. או שמשהו הוא "ליניארי מדי" או "חסר כיוון מדי" או "קל מדי" או "קשה מדי". זה בטח מכעיס. ובכל זאת אני הולך לעשות בדיוק את זהEther One. כי עד כמה שנלחמתי כדי לאהוב אותו, ככל שניסיתי להעריך את כמויות העבודה העצומות שכמובן הושקעו בו, דרכיו המרווחות והמעורפלות השאירו אותי מנותק ובלתי מעורב.

הרעיון הוא, אם הבנתי נכון את הסיפור המעורפל שלו, שאתה נאלץ להשתתף בשירות שחזור זיכרון, שבו אתה מושתל בזיכרונות הדועכים של אישה עם דמנציה. כשאתם משוטטים במכרות (בעצם רמת הדרכה מורחבת) ובנמל שבו מתרחשים זיכרונותיה, אתם שואפים לשחזר זיכרונות מקושקשים, עם מטרה טיפולית לכאורה. מי אתה, למה אתה עושה את זה, עבור מי אתה עושה את זה, ומי הקול חסר הגוף של אישה בריטית עצבנית הם כולם תעלומות שצריך לפתור. אולי יותר מדי תעלומות.

מעבר לאותם מכרות מתחילים, הדברים מיד הופכים להיות פתוחים בצורה מרשימה. יש חצי כפר זמין עבורך, מלא בבניינים להיכנס פנימה, לחקור, ואולי לשחזר זיכרונות בתוכו. משום מה אתה גם אוסף קשתות אדומות הקשורות לדברים, אבל במקביל מקרני סלילים שבורים מונחים על רצפות בניינים שונים. תצליחו לחשוב מה כל קטע רוצה שתעשו כדי לשחזר את הסדר, לשחזר את הזיכרון, והמקרן הזה בונה את עצמו מחדש, עד שתוכל להפעיל ממנו זיכרון. בינתיים, איסוף הקשתות האלה אומר שאתה יכול להזין צורה אחרת של זיכרון במקום אחר, ואמ, לצלם אותו? אני מניח.

כל אותו זמן אתה מסוגל "טלפורט" חזרה לאזור רכזת. זהו החדר הווירטואלי שממנו אתה מקרין את עצמך לתוך הזיכרונות, אבל בעצמו סוג של מטאפורה חלומית. מכיוון שמותר לך לשאת רק חפץ אחד בכל פעם, אתה יכול להיכנס ולצאת מזיכרונות, ולאחסן חפצים שאתה חושד שעשויים להיות שימושיים על המדפים שם מאחור, ולהוסיף מימד מתעסק מאוד לפתרון חידות. והעולם עמוס בחפצים שאתה יכול להרים, כמעט לאף אחד מהם אין רלוונטיות לעלילה.

וכאן זה באמת מתחיל להיות ללא פתילים. חידות מעורפלות מאוד, והפתרונות מעורפלים. אפילו לדעתאִםפתרת משהו מעורפל. אתה לא צריך להשלים את כל המקרנים באזור כדי להמשיך הלאה, אבל אם תבטל את הסכמתך אליהם, אז המשחק לא מציע הרבה מעבר לכך שהסיפור שלו נאמר אליך. אבל כשהמשחק נותן לך עיר שלמה לשוטט, בלי שום תחושה למה או בשביל מה זה נועד, ואז מספר חידות מעורפלות לפתור בתוכו, תחושת האגורפוביה של המשחקים מתחילה. אתה יכול ללכת לכל כיוון, אין לך מושג ברור או מוטיבציה לכל אחד מהם, וכל אחד מהם גורם לבלבול.

לאחר שהשלמתי שלושה מהמקרנים באזור הנמל, ואספתי את כל הסרטים כדי לאפשר לי להתקדם לפחות נרטיבית קדימה, המשחק לא ניסה לומר לי איך להתקדם בפועל. בסופו של דבר מעדתי על שער שננעל בעבר שהיה פתוח כעת, מה שהוביל לקטע השלישי של המשחק שהיה כל כך רחב ידיים, כל כך מרובות, עד שמצאתי את עצמי נכנס בטעות לאזור הרביעי לפני כל דבר אחר. וזה עצמו היה מורכב מאינספור קטעים ובחירות שהובילו לאינספור קטעים ובחירות, עד שבסופו של דבר רק הרגשתי המום.

אני מסכים שבמשחק אחר, רמה זו של חופש ובחירה עשויה להיות מבורכת. אבל כדי ללכת בצורה פתוחה, לרווחה הזאת, צריך משהו אחר - זה דורש חיבור עמוק יותר, ותחושת מטרה גדולה יותר. וגם לי זה חסר. הייתי מודע לכך שאפילו לא סיימתי למחצה את הנמל, דילגתי ישר על פני אלוהים יודע כמה, ועכשיו עמדתי בפני עוד טירוף. ואחרי שלא התארסנו, זה נעשה קשה יותר ויותר לרצות לנסות. לא מעט בגלל שהמשחק יצא מגדרו וגרם לי לחשוד שמה שעשיתי לא בסדר, שהנסיבות של הדמות שלי היו עוינות ואטומות, ובהינתן כל בחירה אמיתית בעולם המשתולל הזה יהיה זה להפסיק.

כשחזרתי לאזורים מוקדמים יותר, בניסיון להשלים פערים של חידות שלא פתרתי, מעדתי במשך זמן רב ולא הצלחתי להבין איך לחבר משהו. שתי חידות כללו את כתיבת המילים שלי על נייר במשחק, ואף אחת מהן לא הייתה הגיונית. אחד נראה לא מוסבר, השני מוסבר יתר על המידה ובכל זאת לא הצליח לזהות את התשובה ההגיונית היחידה. כועסת, חשבתי שאצפה בכמה משחקי בוא נשחק ביוטיוב, לראות איך אחרים הבינו את זה. מה שצפיתי בו היו אנשים אחרים שחוו את אותה חוויה, מסתובבים ללא מטרה, בלי מושג מה לעשות, מתוסכלים ומוותרים.

לצערי זה מה שקרה גם לי. Ether One נראה עמוס בכל כך הרבה רעיונות טובים. אמנם סגנון האמנות שלו לא עשה את זה בשבילי (הרבה יותר מדי כמו World Of Warcraft, למרות היותו בגוף ראשון), הוא היה מעוצב מאוד יפה, עם כמויות עצומות של זמן ומאמץ ברור שהושקעו בבניית העולם. הקלטות הקול הן רבות ועשויות במקצועיות, והעלילה כמובן ניסיונית ועמוסה בפוטנציאל. אבל מבחינתי, שום דבר מזה לא הסתדר. רק הרגשתי לא קשור, המשחק מעורפל על ידי האפלה שלו.

זה נכון שהמשחק תוכנן כך שאתה בהחלט יכול לעבור על פני כל הפאזלים ופשוט לשמוע את הסיפור שלו. ואולי כדאי לשמוע את הסיפור הזה שחקר את הנושא הקשה של דמנציה. לרוע המזל, Ether One לא הצליח למשוך אותי פנימה, לתת לי רצון לשמוע אותו. אני באמת מקווה שההפך הוא הנכון עבור אחרים. ברור שהמשחק מפורט מאוד, חתיכת תשוקה אמיתית, ואחד שנלחמתי ונלחמתי כדי ליהנות ממנו. זה לא הסתדר לי. אני חושד שזה עשוי לאחרים.

Ether One יוצא כעתקִיטוֹר,GOG,עָנָיו, וישירות דרך White Paper Games. זה בערך 15 פאונד/20 דולר, אם כי מעט זול יותר ב-Humble.