עם הזמן אתה שם לבאת הריקבוןפָּחוֹת. פעם אחת, לאחר שנים של קילוף לא מודע של העור של משענת הג'ל של משטח העכבר שלך, האמה שלך חתכה סוף סוף ולפתע לעומק, פיצלה את המחסום התת עורי ונכנסת לתוך הקרביים, תולשת גושים וריסס אותך בקרביים. כבר לא כל כך. הפצע עדיין קיים, הוא עדיין מתנשא, פרק כף היד שלך עדיין נקרע, אבל עם הזמן אתה פחות מבחין בו.

זה מת, כמובן. אתה יודע שזה מת. אבל זה עדיין עושה משהו, בקושי, והגופה מרגישה פחות בעיה עכשיו היא בשלב עדין יותר של ריקבון. במקום תנועות שיוצרות נוף חדש באלימות, כשכל יום מביא עפר חדש ומחריד, אתה מתפרץ בעדינות. הקרקעית גדלה עמוק יותר והצדדים רחבים יותר, אבל זה תהליך הדרגתי של שחיקה, לא אסונות פתאומיים. אתה יכול לחיות עם זה.

זה הפך לתהליך לא מודע, מצחצח את כתמי הג'ל שנצמדים לבגדים שלך. כמו לגרד גירוד, אתה מבין רק אחר כך מה הזרוע שלך עשתה זה עתה. אותו דבר לגבי משיכת הבשר המתנופף על הפצע כשאתה מבין שהוא חשוף - אם כי אתה עדיין יכול לשים לב כשהעור רוכב רחוק למעלה, מספיק רחוק כדי שתעשה הצגה של תחוב אותו מתחת למה שנותר מהגוף, כאילו זה עוזר. ולמרות שפעם קיבלת באופן פעיל החלטות לא ללבוש בגדים שהסיבים שלהם נצמדים לרקבון, עכשיו זה הרגל להתלבש ככה כשאתה ליד המחשב שלך. השגרה שלך השתנתה, צורות חייך השתנו, וזה פשוט מה שאתה עושה עכשיו. בכנות, אני חושב שהגיע הזמן לפח את משטח העכבר הזה.

כל נוחות שהלוח המרופט הזה של ג'ל, קצף ובד מספק היא יותר נפשית מאשר פיזית. זה מציע היכרות, לא תמיכה. זה נחמד, ואני אסיר תודה, אבל זה לא מספיק. כנראה שהגיע הזמן לזהות שמשענת פרק כף היד הייתה פתרון עוקף, לא פתרון. הגיע הזמן למשהו חדש: עכבר מוטה ארגונומי, אולי אפילו עכבר אנכי.