אני אוהבהעד. זה משחק נהדר. אבל ככל שאני משחק בו יותר, כך אני בטוח יותר שג'ונתן בלאו מוציא את הקיש מכולם עם זה. בראיון עםהגרדיאן, הוא אמר שהוא רוצה ליצור משחקי וידאו לאנשים שקוראים את קשת המשיכה. הנחשב לאופוס המגנום של תומס פינצ'ון, Gravity's Rainbow נכנס לרשימת "100 הרומנים הגדולים בכל הזמנים" של מגזין TIME. הספר של פינצ'ון הוא שילוב גדול של דימויים מבולגנים להפליא שמשאיר אותך חסר מושג מה באמת קרה עד שהנחתת אותו. הממ...

מסאי הווידאו ג'וזף אנדרסון פרסם סרטון עוד ב-2016, שנקרא "העד: משחק נהדר שלא כדאי לשחק". בו, הוא מנסה להשלים עם השטויות של בלאו, אבל אף פעם לא ממש מצליח. מה שהכי מעניין אותי בסרטון של אנדרסון היה ההתמקדות שלו בעובדההעדלחלוטין לא מכבד את זמנו של השחקן בשום צורה, למרות שהוא טוען בנחרצות שכן.

זהו החנות Steamתיאור עבור העד:

"העד הוא משחק לשחקן יחיד בעולם פתוח עם עשרות מקומות לחקור ולמעלה מ-500 פאזלים. המשחק הזה מכבד אותך כשחקן אינטליגנטי ומתייחס לזמנך כאל יקר. אין חומר מילוי; כל אחת מהפאזלים מביאה את הרעיון החדש שלה לתערובת. אז זה משחק מלא ברעיונות".

אם מישהו שהשלים את העד יכול להרים את ידו ולומר, "היי, המשחק הזה באמת התייחס לזמני כאל יקר", אז קדימה. זהו משחק שבו הזמן שלך מופחת שוב ושוב. זה מה שהמשחק הזה עושה. הפלטפורמות נמוכות יותר באיטיות מייסרת. גשרים נעים עושים זאת בקצב של חילזון. בראיון עם הבלוג פלייסטיישןבספטמבר 2015, Blow למעשה אמר ש"יש לפחות חידה אחת במשחק כרגע שכמעט אף אחד - כמו 1% מהשחקנים - לעולם לא יוכל להבין." מַברִיק. אם אתה חלק מה-1%, כוח לך. עם זאת, אני חלק מ-99%, אז אני לא מרגיש שמכבדים אותי, או את הסטטוס שלי "כשחקן אינטליגנטי". אבל אני לא חושב ש-JoBlow שיקר בדיוק בתיאור Steam. הוא לא שלף מולינו. אני חושב שהוא ביצע את אחד הפעלולים המעצבנים והמרשימים בתולדות משחקי הווידאו.

The Witness, משחק חידות, מלא בחידות, כולל חידות שבאופן הגיוני יש להן יותר מפתרון נכון אחד, אבל רק זה שהמפתחים החליטו הואתָקִיןהפתרון הנכון עובד. אז הפאזל במשחק הפאזל הוא לא באמת פאזל, מה שאומר שמשחק הפאזל הוא רק סוג של משחק פאזל, ואתה עדיין מבולבל אבל, כאילו, לא בצורה שציפית. אבל זו הנקודה, אני חושב.

בראיון ל-Time ב-2016, אמר JoBlow כי "יש גם שכבה שבה החידות
הם לפחות מטפוריים ועוסקים בהבנת העולם שבו אנו נמצאים." אם לא סיימתם את The Witness, זה מה שקורה בסוף המשחק. אתה מחכה למעלית שלוקח מה, אולי שלוש דקות לרדת, ואתה פשוט מסתובב קצת מעל האי, והמשחק מתחיל מחדש. איזה סוף מקסים. איזו דרך לכבד אותך כשחקן אינטליגנטי, שהשקיע כל כך הרבה זמן יקר במשחק. גם כסף. אל תשכח שהשקעת גם כסף. אבל זה רק סוף אחד.

יש הרבה דברים לקלקל ב-The Witness, אבל אני הולך לדון רק באחד, כרגע, וזה החלק הכי טוב של המשחק. זו העובדה שהפאזל הראשון ב"העד" הוא הרינג אדום מטונף.

ככל שאתה מתקדם דרך העד, אתה לומד בהדרגה שאתה יכול לקיים אינטראקציה עם הסביבה. באופן ספציפי, משטחים מעגליים הדומים לצומת המקור של חידות המשחק יכולים לשמש כנקודת התחלה לקו עבור חידה סביבתית -- קווים מוסתרים בצוקים, נהרות, מבנים שבורים. כאשר אתה חוזר להתחלה, אתה יכול פשוט למהר ישר דרך השער הראשון מחדש. לחלופין, אולי תשימו לב שהשער עצמו הוא פאזל. זה פותח חדר סודי ולאחר פתרון חידות נוספות, מגיע לשיאו בסרטון אקשן חי מנקודת המבט של האדם ששיחקת את העד.כְּמוֹ. הם יוצאים ממכונת VR ומסתובבים באולפן פיתוח קטן. זה, כאילו, עמוק יותר מהאוקיינוס. הסוף האמיתי הוא למעשה בתחילת המשחק. אבל אתה מבין את זה רק אם כבר עברת את זה.

אני מאוד מסוכסך אם כל השעות שהעד לקח ממני יכולות להיות מוצדקות על ידי הסצנה הזו בלבד, אבל זה סוג של הנקודה. לשחקנים מוצעת היכולת ליישם את מה שהם למדו במשחק הראשון שלהם כדי לקבל סיפור אחר לגמרי (למעשה לא קיבלתי את זה עד השלישי שלי, אם כי, אז כנראה שאני קצת מבולבל). זה קשור ליתרונות הפורמליים העיקריים של המשחק - העובדה שניתן לשחזר אותו כדי להניב נרטיב שונה. Jonathan Blow עשה משהו ב-The Witness שאפשר לעשות רק במשחק וידאו, וזה משהו לתת לו אביזרים. אני לא שש לתת לו אביזרים, אבל מגיע לו.

כאשר Blow אמר, "אני לא רוצה לעשות משחקים עבור Metacritic. אני רוצה ליצור משחקים לאנשים שאוהבים לקרוא את גרוויטי'ס Rainbow", הטענה שהוא מייצר דברים פוסט-מודרניים דמויי פינצ'ון ממש שפכה אותי בצורה לא נכונה. אבל אני מניח שהוא בהחלט מרסק את החומה בינך לבין הסיפור. על ידי הסתמכות מלאה על תקשורת לא לשונית, Blow מפריך בהצלחה את התפיסה ששפה היא המדיום היחיד שדרכו נתפס עולם המשחק, ובהמשך גם העולם שלנו. אם סיימתם את "העד", בעצם הודרכתם דרך סיפור בלי שהמשחק השתמש במילים כקב לתקשורת. עד כמה שאני שונא להודות בזה, הוא עשה משחק וידאו פוסט-מודרני הארדקור למדי. זה גם מאוד פומו לגרום לאנשים להבין שהם השקיעו כמות משמעותית של זמן במשחק שמבזבז אותו בכוונה, ואז לומר, "והיי, נחשו מה? הסוף הוא בעצם בפאזל הראשון, חחחח!" ג'ובלו למעשה יישר את החזון שלו בהצלחה עם מלך האדנים תומס פינצ'ון.

כולנו נפלנו על חידות הרשת שלו בלוח השחמט וחשבנו שיש איזושהי משמעות עמוקה יותר, איזושהי בהירות שאפשר למצוא. אין. זה סופר מעניין שלמשחק יש את הסרטון הדו-משמעי אך המכריע במקצת כ"הסוף האמיתי", אבל זה עדיין לוקח לך 80 שעות (או במקרה שלי, 100+) של "wtf מתרחש" כדי להגיע לשם. זה משחק שמוציא ממך את השטן, את האינטליגנציה שלך ואת הזמן שלך, ובקנייתו אתה משלם למר ג'ונתן בלאו כסף כדי לצחוק עליך. JoBlow הוא מקרה נדיר - מעצב יומרני אבל מבריק שיש לי כמות טיפשית של כבוד כלפיו. הוא בזבז את הזמן שלי, אבל עשה את אחד הדברים הכי חדשניים שראיתי אי פעם במשחק בכך שהעביר אותך בעצם הדרכה של 80 שעות. אני שונא להודות בזה, אבל הוא באמת עשה משחק עבור אנשים שאוהבים לקרוא את קשת המשיכה.