ג'ון כבר סקר את Hidden Folks[אתר רשמי], משחק מאויר להפליא שדומה לסרט מונפש Where's Wally? סֵפֶר. הוא השתמש במונח "Wimmelbilderbuch" בביקורת ואני אוהב להסתכל על האותיות האלה בסדר הזה, ואני אוהב לנסות לומר את המילה אפילו יותר. בתור משחקאנשים נסתריםדומה מאוד למילה הזו - רק לחטט בה ולהסתכל על המסך משמח אותי יותר, ואני מקווה שאוכל ליהנות מחברתה לנצח.

חשוב לציין, זה נראה מדהים. אני חושב שחשוב שהציורים, למרות שהם מורכבים ומפורטים, ייראו כאילו אפשר לשרטט אותם בחלק האחורי של ספר תרגילים. אנשים נסתרים מגיעים ישר לילדותי, כשציירתי סצנות דומות, אם כי לא מתקרבות באותה מיומנות, כאשר מורה או נושא נעשו משעמם. אין לי ידע טכני בכל מה שקשור לאמנות חזותית, ואני אפילו לא ממש טוב בשרבוט, אבל אהבתי ליצור דמויות וסצנות. זו הייתה דרך לספר סיפורים במהירות ובאופן שנראה לי בלתי צפוי.

אם אתחיל לכתוב משפט יש לי מושג די טוב איפה הוא הולך להסתיים, וכך גם לגבי פסקה או סיפור קצר, אבל עם ציור, הכל יכול לקרות. חוסר היכולת שלי עשוי היה להפוך את הדברים למרגשים יותר כי הדמות שציירתי עומדת בחלון עלולה להיראות מבשרת רעות, בלי כוונה, ואז הדף הפך לסיפור אימה ולא לזירת רחוב. אמנות, כשאתה מגושם עם עט או עיפרון כמוני, היא מקרית, וזה די מרגש.

Hidden Folks לא נראה מקרי בכלל, אבל הסצנות שלו כל כך עמוסות ותוססות עד שהן מרגישות כמו סדרה של רישומים קטנים יותר שהתאחדו למשהו גדול יותר. אפילו לא סיימתי עדיין את סט הציורים הראשון - בין עצים ונהרות עמוסים בנחשים, קופים וציפורים - אבל אני כבר שמח שהוצאתי קצת יותר מחמישייה על המשחק. ממה שקראתי, לא ייקח לי הרבה זמן לראות ולמצוא הכל, אבל יש עוד כמה חודשים, וכל הזמן ששיחקתי היה ממש מענג. יש מילה שאני לא משתמש בה הרבה, כותבת על משחקי האסטרטגיה הגדולים שלי ועל Resident Evils. הלוואי שהיו דברים מענגים יותר בחיים שלי.

חלק מהשמחה הוא בלשחק משהו שמרגיש כךמעוצב. אפילו משחקים שנעשו על ידי מפתח סולו או צוות קטן מרגישים לעתים קרובות מעובדים ביסודיות, הקוד והמנוע והתוספים והמסך כולם מציבים מחסומים ביני לבין היוצרים. אנשים נסתרים מרגישים קצת כמו לקנות ספר, או להעביר דף נייר על פני החדר. זה בערך קרוב להיות אובייקט כמו שמשחק אי פעם הרגיש לי.

זה כנראה בין השאר בגלל שהוא מעלה זיכרונות נוסטלגיים מאיפה וולי? ספרים. היה לי רק אחד כזה, קניתי בשדה תעופה כשהייתי ילד קטנטן שהיה צריך הסחות דעת לפני טיסה כדי לא להיות כאב מוחלט באוזניים של כולם. זה אחד הזיכרונות המוקדמים שלי מספר וחשבתי שזה הדבר הכי קסום, וביליתי את רוב החג דבוק אליו, לא בניסיון 'לנצח' במיוחד על ידי מציאת וולי (אם כי תמיד שמחתי כשראיתי אותו) , אבל פשוט נדהם מכמה סיפורים הכיל כל עמוד.

אני תוהה אם איפה וולי? לספרים עדיין יש משיכה עכשיו, כשיש לי יותר סיכוי לראות ילדים משחקים בטאבלטים כשהם לכודים ברכבת או במטוס. האם היעדר האנימציות והיתר של הקשה על הדף יגרמו לתמונות להיראות לא אלגנטיות? אני לא חושב כך. אבל Hidden Folks מוסיף את כל אפקטי הסאונד המטופשים האלה, כולם נוצרו על ידי הפה של אדם המחקה דברים שונים, ואנימציות קטנות ומשמחות. זה נפלא ותחשוב על זה כאגודל שני אחרי ההלל הראשוני של ג'ון.

פוסט זה פורסם במקור כחלק מ-תוכנית RPS Supporter.