האם שיחקת?הוא זרם אינסופי של רטרוספקטיבות משחק. אחד ביום, בכל יום בשנה, אולי לכל הזמנים.
הזאב שבינינו[אתר רשמי] נשאר אחד המשחקים היחידים שאשתי ואני התחברנו אליהם. פשוט לא ממש אכפת לה מהם, אבל זה לא מונע ממני תמיד לשים עין על משהו שהיא אולי מוכנה לנסות. כשהצעתי את הזאבבינינו, ידעתי שהיא תנשך(בו - אד). משחק פנטזיה אורבנית על יצורי אגדה? מי לא יאהב את ההנחה הזו!
זה אולי נשמע מטופש, אבל מה שאני אוהב ב"זאב בינינו" הוא כמה מעט מאוד ממנו אפשר היה לתאר בפועל כמשחק, והאלמנטים המעטים שנותרו מוסתרים בחוכמה. הסידור שלנו אייש את הבקר עם אשתי שתחליט אילו החלטות לקבל, אם כי אני מודה שלא צייתתי לה יותר מפעם אחת לטובת בחירה שחשבתי שהיא טובה יותר. לכל אחד יש את החסרונות שלו.
אבל ההגדרה הזו עבדה יפה עבורנו כי לשנינו הייתה קלט שווה למשחק; היא הייתה המוח של ביגבי ואני הייתי האגרופים שלו. והזאב בינינו מאזן היטב את שני ההיבטים האלה. תמיד הרגשנו שנדחנו אל סצנת הפעולה או ההחלטה החשובה הבאה. כשהחלטנו מאוחר יותר לנסות את המתים המהלכים, נטשנו אותו אחרי שני פרקים בלבד כי הייתה לו בעיה הפוכה בדיוק. במקום להיות שני משתתפים שווים בסיפור שמתגלגל, למתים המהלכים הוצגו רגעים ארוכים כל כך של "משחק" עד שייתכן שהיא צופה בי משחק Doom. היא השתעממה, ואני לא יכולתי ליהנות בגלל זה.
וזו הסיבה, למרות שיש לה ספרייה די נהדרת, הזאב בינינו תמיד יהיה משחק ה-Telltale האהוב עליי. בטח, יש סיפורים טובים יותר, אבל הזאב בינינו היה מושלם עבורנו במקום להיות פשוט מושלם.
