האם שיחקת?הוא זרם אינסופי של המלצות למשחקים. אחד ביום, בכל יום בשנה, אולי לכל הזמנים.

סֶדֶק!

״השגתי אותו? אני חושב שתפסתי אותו. הוא סתם פצוע? אני לא בטוח אם הוא--'

סֶדֶק!'לא קיבלתי אותו'.

תזמורת אדומה 2: גיבורי סטלינגרדהוא יריות בגוף ראשון מרובה משתתפים, איתן במחויבותו לדיוק ההיסטורי ולמציאות העגומה של מלחמה. אז למה אני כל כך נהנה מזה?

זו העמימות שהוא מכניס לכל חלק של הלחימה שלו. ברוב משחקי היריות מרובי המשתתפים, לא משנה מה אתה יכול לראות, תקבל הודעה על פגיעה מדויקת ביריב על ידי אפקט צליל מצפצף, על ידי הודעת הרג בפינה, על ידי מטר של ג'יבס. שרתי ההארדקור של RO2 מקלפים את כל זה, ומשאירים רק אנשים עצבניים השולטים בגברים עצבניים בבניינים שקרסו למחצה על פני שדות הקרב של החזית המזרחית של מלחמת העולם השנייה.

אולי פגעת באדם שראית בחלון מעבר לחצר והרגת אותו. יכול להיות שפגעת בו ופצעת אותו, מה שגרם לו לסגת ולהתחיל למרוח תחבושות. אולי פגעת בו ופצעת אותו ואולי לא נשארו לו תחבושות, ובמקרה כזה הוא ידמם לאט לאט בזמן שהדמות שלו במשחק קוראת לאמו בגרמנית או ברוסית. אולי לא פגעת בו בכלל, אבל הכדורים שלך שנחטו בעץ הדקיק שליד ראשו עלולים לגרום לדמותו לפאניקה, לראייתו לטשטוש ולרעדת ידיו בסימולציה של פחד שהופכת את המשך הירי לכדאי אפילו אם אתה יודע בוודאות שאתהלֹאלהכות.

לאחר מכן, העמימות ממשיכה בכל החלטה הבאה שאתה מקבל. האם זה בטוח לרוץ על פני החצר? האם זה עתה מסרת את עמדתך וכדאי לך להתמקם מחדש? האם כדאי לזרוק רימון דרך החלון כדי לוודא, או שצריך לטפס פנימה ולסמוך על המחצבה שלך לפחות ברחה?

תזמורת אדומה 2מאמצת דיוק היסטורי מעל איזון המשחק, אבל התוצאה היא שכל שנייה מתוחה וכל החלטה שאתה מקבל חשובה. זה מרגש כמו שזה נורא.