האם שיחקת?הוא זרם אינסופי של רטרוספקטיבות משחק. אחד ביום, בכל יום בשנה, אולי לכל הזמנים.

פגשת אותי בתקופה מאוד מוזרה בחיי,גרים פנדנגו. ואני דווקא חושב שפגשתי אותך בתקופה מאוד מוזרה גם בחיי היוצרים שלך.

בועת משחק ההרפתקאות התפוצצה. עבור רבים מאיתנו, נראה היה שהבדיחה הלכה הכי רחוק שאפשר.מצערת מלאהבמודע לקח דברים לכיוון מבוגר יותר מהקומדיה השטוחה של רוב קודמותיה היציבות, ולמרות שזה הוגן לומר ש-FT כנראה שומרת על השורות הקטלניות ביותר, בשבילי זהגרים פנדנגושייצג בצורה הטובה ביותר את המשבר הקיומי המלא של הז'אנר.

אל תחשוב על השילוב המביך של סביבות דו-ממדיות עם מודלים תלת-ממדיים ופקדים מסורבלים - זה היה משחק על דמות מטורפת בולטת שמטילה ספק במהרה ברלוונטיות שלו, אחר כך בכל קיומו, ובסופו של דבר מאמצת את הסופיות הרגועה של החיים שלאחר המוות. בהתחשב בעובדה שזו הייתה ההתנשפות הגדולה האחרונה של הרפתקאת הצבע והקליק (אני לא קורא לז'אנר מת מפורשות, אבל בטוח שהוא כבר לא סופרסטאר), לא קשה להרגיש שגרים פנדנגו היה מטאפורה לעצמה, ובכן.

אולי מיועד, אולי לא. ביקום אחר, גרים פנדנגו זכה להצלחה בורחת, לוקאסארטס השקיעו במלואם ביצירת הרפתקאות תלת מימד נוספות, טים שפר ושות' לא עזבו כדי לייסד את Double Fine ובריחה מאי הקופיםהיה ניצחון. ביקום הזה, גרים פנדנגו היה המבשר של עידן חדש של מצביעים-קליקים מתחשבים יותר, ולא שיר ה-swang (כמעט לכל הרוחות) לעידן היוצא.

חזרתי לראות אותו עבור הגרסה המחודשת בשנה שעברה, ולמרות שההומור שלו היה קצת יותר רחב ממה שזכרתי, הוא עדיין היה עטוף בשבט של עצב. זה היה מה שהרגשתי כל כך חזק באותו זמן, כשמצאתי את זה בהנחה בחנות בשדה התעופה בזמן שנמלטתי הביתה מקיץ מבולבל של טיולים ברחבי אוסטרליה. הסתכסכתי עם בני לוויה עשירים שלא היה לי כסף לעמוד בקצב, נאבקתי להסתגל לעלייה במקלות כל לילה, התגעגעתי לחברה שלי דאז ואיבדתי את התחושה מי אני רוצה להיות.

נראה היה שמני במצב דומה. עולמו החצי היפה והחצי שבור הרגיש מוכר. הזדהיתי איתו, למרות שהוא היה לקוח הרבה יותר מגניב ממני.

בכל פעם שאני מרגיש אבוד, אני חושב על מני.