האם שיחקת?הוא זרם אינסופי של רטרוספקטיבות משחק. אחד ביום, בכל יום בשנה, אולי לכל הזמנים.
אתה יודע, המקורי. לפני תלת מימד. לפני רוקסטאר. לפני שהעולם השתנה.
שיחקתי משחקים - או ראיתי משחקים - מול קהל בעבר. Street Fighter II ו-Mortal Kombat בארקייד, בעיקר, ומסיבות בית מזדמנות לגיל הרך, אשר נסגרו בעיקר סביב משחק בתורות של Streets of Rage.Grand Theft Auto(עדיין לא GTA, ועדיין לא הרבה זמן) היה בכל זאת הראשון. בחור שאפילו לא אהבתי (ההרגשה הדדית מאוד), אידיוט שיכור, בריון, דפק במפתיע על דלתי באולמות האוניברסיטה, מניף דיסק. הדינמיקה: הוא היה הבחור עם משחק הווידאו השנוי במחלוקת, אני הייתי הבחור היחיד שהוא הכיר עם מחשב. הייתי צריך להתקין את זה. הייתי צריך להיות השער למה, אפילו בשביל הקריירה הזו, היה זן חדש לגמרי של מיזנתרופיה.
הוא הביא איתו קהל: כמעט כל אחד בקומת האולמות שלנו, זכר ונקבה. כולם שמעו על הבטה נואר האולטרה-מודרני הזה, הדור הבא של הווידאו המגעיל הזה, וכולם רצו לראות מה זה. התייחסו אליי כאילו היה סוג של קוסם כשהתקנתי והגדרתי אותו. הנשימה נעצרה ואז נשיפה באימה ובהנאה מעורבת כשנסעתי על הולך הרגל הראשון.
הטיפש השתלט במהרה, וציחקק באכזריות כשכיסח אזרח אחר אזרח, כפי שעשינו כולנו. ההתעניינות שלו דעכה במהרה, שכן למרות כל הכותרות, זה היה רק עוד משחק וידאו, מסיח את הדעת חולף בהשוואה לבנות אלכוהול וכדורים, הפעלת אזעקות אש וניפוץ דלתות וצעקות עלבונות גזעניים לוולשים. גם רוב הקהל הסתנן תוך זמן קצר, כי בעצם מה שזה היה מכונית צעצוע קטנה שדוהרת ברחבי עיר קטנה ומעמידה פנים, וגורמת לפיקסלים להפוך לצבע אחר.
אבל כמה נשארו, והם הפכו לחברים שלי, כי הייתה לנו פליאה משותפת על הדבר הזה. לא על ההרג, למרות שהמשכנו לכעוס על הישגים חדשים של רצח קומי, אלא על גודל החלל שהוא מציע, כמה רחוק נוכל לנסוע, כמה מותר לנו לעשות, כמה בלתי צפויה הייתה כל גיחה מוכנה לכאוס. זה לא היה רק איזשהו תרגיל לזרוק בסאדיזם: זה היה קידום של מה שהאמנו שמשחקים יכולים לעשות.
אני מהסס בכל דרך לתאר את GTA כמשחק מכונן, כי אני מרגיש יותר ויותר לא בנוח לגבי המעבר המתמשך שלו מדחיפה של מחסומים לרוחניות חסרת בושה, אבל אני מניח שכן. זה נראה כמו קפיצה. עולם ולא רמה. אחרי GTA, נראה היה לי שמשחקים ואני נשזרים זה בזה באופן שמעולם לא היה להם קודם. והנה אני כאן.
