אף פעם לא נהניתי מאימה. למה שארצה לעסוק בתקשורת שתוכננה במיוחד כדי לגרום לי לחרדות ואי נוחות? לא התיק שלי, סליחה. למרבה המזל, זומבים מביאים לעתים קרובות את הרשת המושלמת של אימה וטיפשות שהופכת את הז'אנר להרבה יותר קל להיכנס אליו. "המתים המהלכים" של Telltale, למשל, מאפשר לך להיכנס לעולם שבו האימה אינה בטרור המיידי, אלא נעוצה במתח הבין אישי ובפחד מהיטמעות בהמון.

מת עולהלא משתמש בזומבים בצורה זו. זה לא גורם לך לפקפק במצב האנושי ובמהות של מה זה להיות בחיים. לֹא,מת עולהמכניס אותך לקניון וממלא אותו באל-מתים ובערימה שלמה של צעצועים שאפשר להרוג אותם.

משחק בתור פרנק ווסט, צלם עיתונות ענק שסיקר מלחמות, אתה יודע, אתה צריך לשרוד במה שמסתכם במגרש משחקים לשחיטת זומבים. בכנות, זה מיקום מושלם להרפתקה הישרדותית לא ממש אימה, עם כל הציוד המתוק שאתה יכול לרצות לרצח והרס מפוקפקים. יש את המובן מאליו - תפסו מסור חשמלי בחנות לחומרי בניין ותחטפו את המתים כמו חמאה לוהטת - ואת המעט יותר מחוץ לקיר - אתם יכולים ללכת לחנות ספורט ולהטיל כדורי גולף על ראשם על נזקים זעירים.

יש סיפור על חשיפת המסתורין של התפרצות הזומבים, כמו גם קרבות בוס נגד אויבים אנושיים ספוג כדור, אבל אתה לא באמת משחק בשביל זה. הבוסים הם למעשה כמה מהחוויות הפחות אהובות עליי בכל משחקי הווידאו, מה שמכריח אותך להיכנס למצבים מגוחכים מול אויבים עם יותר מדי תפוקה של בריאות ונזק עבור משחק ראשון. עם זאת, זה שווה את זה, בשביל הזמן המאושר הזה בין משימות. לשוטט בקניון, לאסוף כל שטות שתמצא, לזלול מיץ תפוזים וקרם קפה, לחתוך זומבים ולגלות את כל מה שיש לקניון ווילאמט להציע. זו לא חווית אימה רצינית. זה מסע כוח שבו אתה הורג זומבים כמו שכולם חושבים שהם יוכלו לעשות כשהאפוקליפסה תגיע.

כולנו חושבים שנהיה פרנק ווסט. לאף אחד מאיתנו יש את זה בנו. הוא כאן בחוץ והורג רעים בחולצת תינוק ומגה מןblaster ביד, מצלם תמונות ומקבל XP מבוסס על Amount Of Gore. אני מתכווץ בפינה ומחכה לציפורני המוות הבלתי נמנעים.