האם שיחקת?הוא זרם אינסופי של רטרוספקטיבות משחק. אחד ביום, בכל יום בשנה, אולי לכל הזמנים.

קיבלתי בעיטה בתחת מקהל הקוראים כשסקרתיגורשוהבהיר שאני לא נהנית בכלל. לא אכפת לי. אני שמח.

יותר ויותר, אני מצטרף לרעיון שאם מישהו מתיימר לאהוב משהו, איזה מין מבקר זה לומר לו שהוא טועה? בטח, אני אתלבט ומה לגבי ואצביע על בעיות שאולי החמיצו או ביטלו, אבל אני זקן ומשעמם מספיק כדי לא להרגיש יותר את שריפות הזעם שמישהו מעז ליהנות ממשהו שאני מחשיב כעני. (הדבר היחיד הוא שאני כן מבקש שההפך יהיה נכון - אם אני לא אוהב משהו, אני לא רוצה שיגידו לי ברשעות שאני לא צריך להביע דעה כזו. זה בסדר לא ליהנות ממשהו; זה לא בסדר להגיד למישהו אחר ממה הוא צריך או לא צריך ליהנות, בסבירות גבוהה כמובן).

גורש הוא סמל לכך. לא נהניתי, כי זה היה טחון ענישה כדי להשיג רק רמת קיום בסיסית. אני מניח שאני רוצה להתמכר קצת יותר לבוני הערים שלי, וזה הוגן לומר שאני לא בהכרח מאמין שאימוץ קושי במשחקי וידאו הוא אצילי כשלעצמו. לפעמים, כן -Far Cry 2, STALKER, Souls/בדם- אבל "מגורש" חשב עליי לעשות מטלות בית, בידיעה המלאה והעגומה שאצטרך לחזור על כולן רק כעבור ימים.

הרבה אנשים לא הסכימו איתי. הם העריצו את האתגר, את תחושת הניצחון שהם השיגו מלשרוד את המוחץ. הייתי מרוצה. זה מקסים לראות אנשים נהנים ממשהו, במיוחד כשהמשהו הזה יוצא דופן וייחודי. אלא אם כן משהו מעורר שנאה גלויה, הוא ראוי לקהל של רוחות קרובות. גורש זה לא בשבילי.

זה היה קרוב להיות משהו שרציתי, וזו הסיבה שאני אישית הרגשתי מאוכזב, אבל זה היה עבור הרבה אנשים - אנשים שרוצים סימולציה של הסתפקות בשממה קשה, לא פנטזיה מזויפת של ערימות מזומנים עצומות ומהירות עלייה טכנולוגית.

אבל דבר מצחיק - אני חושד שהייתי אוהב את זה יותר עכשיו. החיים שלי הפכו לכאלה שאני משתוקק באופן קבוע לברוח לחיים פשוטים במקום בודד.