האם שיחקת? הוא זרם אינסופי של רטרוספקטיבות משחק. אחד ביום, כל יום, אולי לכל הזמן.

(מחוץ לעולם הזה אם אתה לא ברית נטולת תה וחסרת שיניים שמנקה צ'ימבלי ב-lahndahn ישן).ספוילריםלעקוב אחרי משחק וידאו בן 26.

הפעם הראשונה שמשחק שבר את ליבי, או לפחות השאיר אותי במצב של חוסר אמון מזועזע.

עולם אחרהטוויסט של אמצע המשחק עשה לי את מה שמותו ההלם של אופטימוס פריים בסרט הרובוטריקים מ-1986 עשה לי חמש שנים קודם לכן. זה היה כדי לקרוע את רשת הביטחון הנתפסת שלי, האמונה שלי שגיבורי המסך שלי לא יכולים לגווע.

לראות את זה קורה לדמות שאהבתי אבל לא יכולתי לשלוט זה דבר אחד; שזה יקרה לדמות שהייתה אמורה להיות אני זה משהו אחר לגמרי. הנוסע של עולם אחר שקפץ בטעות לכוכב לסטר לא היה מישהו עם אישיות כשלעצמה, אבל יצרתי איתו קשר א) כי הוא היה אני, יצא להרפתקה מדהימה בעולם מוזר, חדש ועוין, שגיליתי אותו מיד. איתו ו-ב) כי האמנות והאנימציה האקספרסיבית, בסגנון רוטוסקופ, ועדיין מדהימות, נתנו לו תחושת חיים שאני לא בטוח שראיתי קודם ממשחק.

כשהוא, בתורו, יצר קשר עם אסיר חייזר נטול מילים ("באדי") גם אני הרגשתי את החברות, ההקלה על זה שלא להיות לבד, את האינסטינקט להגן ולסייע.

ואז לסטר מת. אלא שהוא לא עשה זאת; באופן קנוני, הוא שרד את הפצעים הקשים שלו, והיה חוזר בחטף לסרט המשך מרושע שבסופו של דבר בהחלט הרג אותו לחלוטין. אבל, עוד ב-1991, הייתי משוכנע שהוא מת ושבאדי נשא את גופתו אל החופש רק מתוך תחושת חובה. הייתי בהלם, אבל נדהמתי שזה יכול לקרות, שלא יהיה סוף טוב למשהו שהשקעתי בו שעות של מאמץ. (זה באמת היה גם מאמץ: עולם אחר הוא, בסטנדרטים של היום, חוויה מטרידה ולא סלחנית).

תמימות, אבודה. אם כי לא חצי מזה כששנים לאחר מכן גיליתי שהוא שרד.