אני תלוי על קרס, נאבק ובועט כשציפורניה של ישות קוסמית אפלה סוגרים סביב הגולגולת שלי. לא מבחירה, אתה מבין. הדבר הממזר שהציב אותי כאן נמצא בקרבת מקום, מרוצה מההקרבה אבל גם מקווה להשתמש בי כפיתיון. למרבה הזוועה, התוכנית עובדת ואני רואה מישהו מתקרב, צועד קדימה דרך שדה תירס, מנסה להישאר מוסתר. היא הולכת להרוג את עצמה ואני מניח שאני אוסיף את אשמת הניצול לרשימת התחלואים שלי.

"תתרחק!" אני רוצה לצעוק, אבל הקול שלי נגנב, וזה לא ישנה בכל מקרה. במת לאור היום[אתר רשמי] אנשים בדרך כלל מנסים לעשות את הדבר הנכון, גם אם הם מסכנים את חייהם כדי לעשות זאת. זה משחק איום ונורא שמעודד בצורה חכמה התנהגות טובה.

הרבה מכם בטח כבר משחקים ב-Slasher האסימטרי הפנטסטי הזה ותוהים למה אני כל כך מאוחר למסיבה. בפשטות, ניסיתי את המשחק עם השחרור ולא נהניתי משני הסיבובים הראשונים ששיחקתי, ואז מעולם לא מצאתי את הזמן לחזור אליו.

"משחקי מדי", הייתה הביקורת שהפניתי אליו, שלעתים קרובות נראית כמו תלונה מוזרה כשכותבים על משחקים. מה שהתכוונתי הוא שנראה שהוא מתעניין יותר בחוקים קשיחים וברמה מסוימת של איזון ולא בסוג של פריחה נושאית שרציתי ממשחק מרובה משתתפים על סרטי סלאשר.

כשהגיע יום שישי ה-13, אחת הסיבות לכך שכל כך נהניתי הייתה בהבדלים בינו לבין Dead By Daylight. בכל מקום שהאחרון היה קצת מסודר וטקטי מדי, הראשון היה משוחרר ומבולגן. קל להעיף את האיכויות הללו ולראות כיצד המשחק המסודר והטקטי עשוי להיות עדיף על המשחק המשוחרר והמבולגן, אבל הם יכולים בשמחה להתקיים יחד בלי להתחרות ישירות על תשומת ליבי, למרות שיש להם קווי דמיון ברורים. בכל זאת רציתי משהו שהרגיש כאוטי ובלתי צפוי כששיחקתי כשורד, ויום שישי ה-13 התאים למשימה.

התרחקתי מזה, בעיקר בגלל כמה חוויות רעות עם שחקנים שורדים שעוזרים לג'ייסון, כנראה בגלל שהם חברים אמיתיים או סתם שובבים. מכיוון שההנאה שלי מהמשחק מסתמכת על שאנשים יקנו את האשליה, ומשחקי תפקידים במידה מסוימת, סוג כזה של התנהגות לא עקבית לא רק מעצבנת אותי כי אני מפסיד בצורה שמרגישה לא הוגנת, זה שובר את הרצון שלי לשחק לַחֲלוּטִין. תאר לעצמך לראות את ליל כל הקדושים ורואה את לורי מכוונת את התנועה, מובילה את חבריה כביכול למבוי סתום ואז מסתובבת עם מאיירס אחרי כל הריגה

לפי התכנון, יום שישי ה-13 פותח את עצמו לתעלולים לא מועילים פשוט על ידי הטלת שחקנים בארגז חול מיניאטורי שבו הם יכולים להתרוצץ ולנסות לעזור אחד לשני או פשוט לשבש את כל הזרימה של הסיבוב. עם Dead By Daylight, שזה עתה גנב לי סוף שבוע שלם, גיליתי שההפך הוא הנכון: כולם הופכים את המשחק למקום טוב יותר להיות בו.

הגאונות של Dead By Daylight היא שאתה עוזר בהכרח לשאר השורדים, בין אם אתה מתכוון או לא. יש רק דרך אחת לברוח (עד שנפתח צוהר כשנותר רק שורד אחד) והיא דורשת מהשורדים לתקן חמישה מתוך שבעת הגנרטורים הפזורים באקראי ברחבי המפה. אז גם אם אתה זאב בודד, כל דבר שאתה עושה כדי להקל על הבריחה שלך עוזר גם לשלושת השורדים האחרים. ולא רק במונחים של השלמת מטרות אלא על ידי הסחת דעת של הרוצח, כי בכל פעם שתיקון מסתיים, המיקום מהבהב בעיניו של הרוצח, ואולי מביא אותם לאותו חלק של המפה שמחפש את העבריין.

גם אם יש לך סיבוב ממש גרוע, והיו לי רבים מהם, ולא יכול לנער את הרוצח מהזנב שלך, אתה עוזר למטרה; אם אתה נרדף ונרצח אתה יוצר רגיעה במצוד עבור כל השאר, והם יכולים לנצל את הזמן הפנוי הזה כדי לעבוד לקראת בריחה.

אין צ'אט קולי, מה שנראה מוזר בהתחלה, אבל העיצוב של המשחק כל כך מהודק שאין צורך בתכנון במקום להסתמך על הוראות ופקודות מבוהלות, אתה משתמש ברמזים הוויזואליים שהמשחק מספק, בין אם זה המיקום של בן ברית פצוע או שעוד מעט יוקרב או המתאר הזוהר הקצר של שער היציאה. הכל מתרחש בקצב מסחרר במרחב קלסטרופובי שבו המוות עשוי להיות במרחק פעימת לב בלבד, וכל המבנה של המשפט מנחה את כולם לעבר פעולות שימושיות.

"משפט" היא מילה חשובה. Dead By Daylight הוא לא תסריט חותך קונבנציונלי. הוא מתרחש במרחב מופשט שבו הניצולים לכודים על ידי ישות צללית, והרוצח לכוד שם איתם. זה לא קאמפ קריסטל לייק, זה יותר כמו בקתה ביער וזה מסביר בצורה מסודרת את הכללים הלא פשוטים. רוצחים וניצולים משחקים, בתוך הסיפורת, מעין משחק.

בואו נחזור לסיפור הפתיחה ההוא, כששחקן אחר סיכן הכל כדי להציל את חיי. הייתי כל דמות בסיפור הזה - המושיע, הקורבן והרוצח - וכולם תפקידים נהדרים לשחק. לפעמים אני חושב שאנשים עוזרים זה לזה רק בגלל שהם מקבלים נקודות על כך, ונקודות פירושן פרסים (בצורה של מיומנויות ופריטים מרשת של פתיחות שנוצרו באקראי). זה לא באמת משנה למה אנשים משחקים על נקודות החוזק של המשחק והופכים אותו למקום נעים שבו דברים נוראיים יכולים לקרות - אם זו רק ההבטחה לתגמולים מכוח עליון שמובילה אותם לעזור לשכניהם, זה לא באמת משנה. לא באמת משנה בלהט הרגע.

העובדה הפשוטה היא של-Dead By Daylight יש את קהילת מרובי המשתתפים הטובה ביותר שביליתי בה מאזליגת הרוקט. שני המשחקים מתגמלים את מה שאתאר כספורטיביות טובה, וגם לא מבזבזים זמן או אנרגיה בגנאי אנשים שעברו סיבוב רע. עדיין לא הצלחתי לשחק בתור אף אחד מהרוצחים, אבל כשאני נכשל כישלון חרוץ, אני חושד שהשורדים מרגישים כאילו הם היומדהיםושהם העלימו אותי במקום לחשוד שביליתי הרבה זמן בהתרוצצות במעגלים.

כשמגיעים מאוחר למשחק, יהיה קל להרגיש אבוד, אבל למרות שיש כמה רוצחים שונים, שניהם עובדים לפי אותם כללים בסיסיים. הם מוצאים אותך, הם רודפים אחריך, הם תופסים אותך, הם מכסים אותך. היכולות הייחודיות שלהם הן קמטים בכללים ולא שינויים ביסודות המשחק, והדבר נכון גם לגבי כישורי שורדים ופריטים. עזרים ולא מחליפי משחק.

זה משחק מעוצב להפליא ואני בועט בעצמי כי הלוואי והייתי מבין את זה הפעם בשנה שעברה. בשלב זה אהיה סופר-שורד, מהסוג שהוא האחרון שעומד בסרט הראשון וחוזר למשחק קמיע כמה עשורים לתוך הפרנצ'ייז. כמו שזה, אני עדיין מוצא את הרגליים שלי ומבלה הרבה זמן תלוי מהווים האיומים האלה, אבל אני נהנה.

איזה מקום מפתיע למצוא אנשים כל כך מועילים, ואיזה תענוג למצוא משחק שתוכנן בקפידה כדי לקדם שיתוף פעולה וחסד בין כל השחיטה.