אני תמיד חושב שמוזיקה היא מודל טוב יותר למשחקי וידאו מאשר לקולנוע: אפשר לחשוב על סדרות בודדות של משחקים כמבצעים, שמגיעים לפסגה קדחתנית של פופולריות לפני שמתמקמים בחריצים נוחים ומקווים לתחייה היצירתית הנדירה, דמוית קיילי מינוג.

מה שיוצא דופן במוזיקה הוא שרוב השיח הביקורתי שלה סובב סביב פופ. זה לא בגלל שמוזיקת ​​פופ היא מה שפופולרי - אם כי זה עוזר - אלא בגלל שהפופ אובססיבי לחדש. זהו ז'אנר אקלקטי, היברידי, תופס צלילים חדשים, רעיונות חדשים, אופנה חדשה מכל מקום שהוא יכול, ממלא את מה שהוא צריך וזרוק את השאר. כשהפופ מסיים עם רעיון, הרעיון הזה מת או שהוא מסתייד כז'אנר משלו ואנשים מפסיקים לדבר עליו.

בקיצור, Assassin's Creed הוא כעת העכשווי הבוגר של משחקי הווידאו.Assassin's Creed: Unityהוא מייקל בולטון.

הנה הדבר השני: זו לא ביקורת. ככה זה אמור לעבוד.

כאשר Assassin's Creed הושק לראשונה, זה היה מרגש: משחק היסטורי המתרחש בעיר בעולם פתוח, המוגדר על ידי מכונאי תנועה רומן, שרץ חופשי, ועם התגנבות המבוססת על המונים ולא צללים. המשחק הראשון היה עוברי, אבל בשבע השנים האחרונות ראינו את הרעיונות שלו מתפתחים ואת הביצוע שלו משתפר.

גם צפינו בו מסתייד. חדשנות הפכה לאיטרציה. זה מה שקורה. עזרנו לו לצמוח, לקחנו מה שיכולנו אחד מהשני, ועכשיו הגיע הזמן לנפנף בזה.

Assassin's Creed: Unity מתרחש בפריז במהלך המהפכה הצרפתית. מהמם להסתכל עליו: גגות עגמומיים משתרעים ככל שהעין יכולה לראות, הרחובות עבים בעשן ולכלוך. המשימה שניתן לשחק מאחורי דלתיים סגורות ב-Gamescom השנה היא שוד שיתופי המתרחש במנהרות מתחת לבית חולים - #nosewers - והתגמולים הכספיים על קנה המידה הגניבה שלך באופן דינמי על סמך מידת התגנבות שאתה משלים את המשימה.

אפילו עם שותף לשיתוף פעולה, המשימה הזו היא מצעד של רעיונות מוכרים: מסלול ראשון, קפיצת חבילות חציר מרגיעה; מסלול שלוש, הטלה מהאוויר; מסלולים ארבע, חמש ושש הם דוקרים שומרים דלים עם להבי היד; שיר שבע הוא דואט עםתא ספלינטרהתגנבות של כריעה ותנועה, רצועה שמונה היא סצנת קהל חביבה על הקהל; מסלול תשע בריחה על הגג. חוש חדש של אופנה - אתה יכול לעצב אנסמבל משלך - לא עושה דבר כדי לטשטש שמה שהיה פעם מרגש הוא עכשיו נוח.

מה שמעלה את השאלה, מה עוד היית רוצה מ-Assassin's Creed? זו הסיבה שהסדרה אהובה ופופולרית. משחקים מסוימים שומרים על רלוונטיות תרבותית באמצעות מחסור -Half-Lifeהוא דיוויד בואי - וכמה מהם באמצעות המצאה מתמידה של מדונה מחדש. לא כל המשחקים יכולים או צריכים לעשות זאת. זה גם לא אומר שאסור להמשיך להכין אותם. זו לא הנקודה שבה Assassin's Creed אמורה לעצור, אלא הזמן שבה היא אמורה להתמקם בלאס וגאס.

זה גם לא שאף אחד לא צריך לכתוב על המשחקים האלה. יש להם קהל. עבודה ישנה צריכה להיות מוערכת מחדש כל הזמן. פופולריות מתמשכת היא תופעה מעניינת בפני עצמה. כולם אוהבים כשגבר אוהב אישה. אולי בעוד עשור או שניים או ארבעה, רמיקס, תחיית ז'אנר או אלבום דואטים דמוי טום ג'ונס יראו את הסדרה רלוונטית שוב.

אבל הסיבה לבסס את הרלוונטיות המתפוגגת של Assassin's Creed כעת היא שהאלטרנטיבה - שמירה על המשחקים הללו לטווח ארוך כחלק מהשיח הביקורתי המרכזי - הופכת כל מבקר משחקים, עיתונאי, בלוגר וכותב לסטנוגרפים, שמשתמשים בו מדי שנה (פעמיים בשנה!) הערות תיקון. זו עבודה חיונית, ואני אעשה אותה בהתרגשות לקראת הסדרה השנתית שאני אוהב עוד הרבה זמן, אבל זה לא אמור להיות ברירת מחדל. אפילו גודל הקהל לא אמור להבטיח זאת.

כשאנשים מתלוננים על כך שיש יותר מדי סרטי המשך, מה שהם באמת אומרים זה שהם אישית משועממים ממשהו. זה לא אומר שחברה לא צריכה להמשיך לשרת את הקהל שהם בנו, ואת מיליוני האנשים שעדיין אוהבים אותה ולא משתעממים ממנה. במקום זאת, אנו מפנים מקום לרעיונות חדשים בכך שלא ממשיכים, באופן רפלקסיבי, לדבר על הישנים. תודה על הכל, Assassin's Creed. היית שימושי. מה הלאה?