השנה זה הרגיש כאילו יצאו שורה של משחקים איכותיים. משחקים שאני גאה לתמוך בהם, בין אם זה בגלל ההתמודדות שלהם עם נושא רציני או כתיבה מצוינת או מושגים ייחודיים שדוחפים את התעשייה קדימה. משחקים שכבר מגדירים מחדש סטנדרטים מוקדמים של משחק.
בקיצור: לשנה הבאה יש מעשה קשה לעקוב.
מערבית לתיעוב
סוג הבדיחה האהוב עליי הוא בדיחה מחויבת, ו-West of Loathing מרגיש כמו פאנץ' ליין יחיד ומפואר המתוח לתוך RPG עולם פתוח מלא ברוחות רפאים בירוקרטיות, פרות דמוניות וליצנים שבהחלט מסתירים משהו. אותה מסירות משתרעת על המכניקה ההדוקה מבוססת התורות והחידות החכמות של המשחק, והופכות את מה שיכול היה להיות רק משחק מצחיק למשחק מהנה באמת. אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה זללתי כל כך מהר משחק עולם פתוח.
לילה ביער
פוסום ספרינגס קיים בלימבו, תקוע בין העבר התוסס שלו לעתיד שבו מקומו אינו ברור. תושביה הצעירים שותפים לאי הוודאות הזו כשהם נאבקים למצוא את מקומם בעולם, משהו שכל אדם שהיה אי פעם בן 20 ומשהו יכול להבין. ובגלל זה אני חושבלילה ביערפגע עם כל כך הרבה אנשים. כולנו היינו מיי, גרג, אנגוס או בי בשלב מסוים, או שיש לנו אנשים אהובים שכן. הכתיבה והנושאים הנוקבים שלו נשארו איתי הרבה אחרי הקרדיטים.
ראש גביע
ראש גביעהיה אחד ממקורות השמחה והתסכול הגדולים ביותר עבורי במשחקים השנה. העניין יפהפה, אבל כבר ידעתי את זה - אני מריר על סגנון האמנות המצויר ביד, בהשראת האחים פליישר, מאז שהוא הוצג לראשונה לפני שלוש שנים. אבל שום דבר במשחק לא יפסיק לנסות להרוג אותי מספיק זמן כדי שאוכל להעריך את כל העבודה הקשה הזו! אבל לא הייתי משנה שום דבר מזה; הטירוף הקדחתני ועמוס הג'אז רק הוסיף לתחושת הניצחון הממכרת שאקבל כשאני סוף סוף יוצאת מנצחת.
